אנשים שאומרים ה״רולס רויס של״. אלה שאתה בא אליהם והם מראים לך בגאווה את המקרר החדש שקנו ומסבירים ש״זה הרולס רויס של המקררים״. אלה שאתה רואה בגן של הילד והם מסבירים לך שעגלת התינוק החדשה שקנו זה ״הרולס רויס של העגלות״. את אלה אני הכי שונא.
הייתי שמח לחיות בעולם נטול טיפוסים שמשתמשים בביטוי הנורא הזה, ״הרולס רויס של״. אבל לא רק אותם אני שונא. יש עוד. הגברים האלה שקוראים לאישה שלהם ״הבוס״ ועל כל פנייה הם משיבים לך ״אני צריך לשאול את הבוס״, גם אותם אני שונא. מודה שלמשך זמן מה גם אני השתמשתי בביטוי הזה, אבל מהר מאוד הבנתי שאנחנו לא נמצאים בפרק של הסדרה (המופתית, יש לציין) ״סיפורה של שפחה״, ואין בעולמנו מעמדות, עבדים ושפחות. בעולם שבו אנו חיים, אדם שמרגיש כלוא ברשת של בוס, מכל סוג שהוא, רשאי לעזוב אותו. לכן אני מתעב את אלה שקוראים לאישה שלהם ״הבוס״. כי הם פחדנים.
אנשים שמאמינים במושג ״המראה הרטוב״. גם אותם אני שונא. אלה באמת אבודים. אתה חייב להיות אדם אבוד, כל כך אבוד, בשביל להאמין שיש באמת דבר כזה ״המראה הרטוב״. אלה אנשים שקוראים בחוברות לייף–סטייל על “אימוץ המראה הרטוב זה הדבר הכי נכון שתעשי העונה", ומקבלים את זה כעובדה מוגמרת, בלי שיעצרו רגע וישאלו את עצמם: רגע, מה זה בכלל המראה הרטוב? יש בכלל דבר כזה? ולמה לעזאזל שמישהו ירצה להיראות רטוב?
אנשים שמעלים לפייסבוק שלהם תמונות סלפי עם ידוענים וכותבים ״הוא ביקש סלפי, אז הסכמתי״. אלה, אלה באמת בלתי נסבלים. אני שונא אותם. רק המחשבה על האנשים האלה, עם הסלפי שלהם עם זמרים ושחקנים, פלוס ההכרזה על כך ש״הוא ביקש להצטלם, לא היה לי נעים, אז הצטלמתי איתו״, גורמת לאצבעות שלי לרעוד בזמן שאני כותב שורות אלו.
לא, רבותי, זה לא מצחיק, זה לא שנון, זה לא חמוד, זה לא מקורי, וזה בטח ובטח לא תירוץ לזה שהחלטתם להטריד אותנו בצילום שלכם עם סלבריטאי זה או אחר.
אלה שאומרים ״דעות הן כמו תחת - לכל אחד יש״, גם אותם אני שונא. את אלה שמצטטים את המשפט הידוע של מרקס: ״אלה הם העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים״ אני לא מחבב. אני לא שונא אותם, בסך הכל לא מחבב. אבל אם אמשיך לשמוע את המשפט, זה עלול לעלות לרמת שנאה.
###
עם ד"ר אורי מילשטיין יש לי בעיה. גדולה אפילו. בשבוע שעבר - וגם בעבר - הוא ייסר אותנו במסה ארוכה על משה דיין, שחלקה השמצות. הד״ר להיסטוריה צבאית כבר קבר במאמריו בעבר את מיטב הגנרלים שלנו. כל פעם הוא בוחר קורבן אחר והדיאגנוזה שלו היא בדרך כלל זהה - האיש כישלון מוחלט שהגיע במקרה לתפקיד שלו.
הדבר המדהים, הבלתי נתפס ממש, לאחר שקוראים את המאמרים של מילשטיין, הוא שמדינת ישראל עדיין קיימת. כי על פי מילשטיין, אנחנו מדינה שהובלה על ידי מצביאים לא יוצלחים ולכן המסקנה המתבקשת היחידה היא שעצם הקיום שלנו כאן הוא סוג של נס.
יותר מזה, איני יודע איך התזות של ד״ר מילשטיין מתיישבות עם העובדה הבלתי ניתנת לערעור שצה״ל הוא צבא חזק ובעל עליונות מוחלטת במזרח התיכון. ולא רק במזרח התיכון, בכל רשימה עדכנית של הצבאות החזקים בעולם, הצבא הישראלי מככב במקומות 15–10. צה"ל נחשב לצבא החזק ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה של המדינה שעליה הוא מגן. איך כל זה יכול להיות אם ראשי מערכת הביטחון לדורותיהם היו אנשים חסרי כישרון, שרק במזל הגיעו לאן שהגיעו? את זה רק ד״ר מילשטיין יודע.
אפשר להגיד הרבה דברים על משה דיין. שודד עתיקות, נואף, חוטא - וגם אומרים את זה - אבל זה לא יעזור לשום ד״ר להיסטוריה צבאית: מדובר באחד מאנשי הצבא היצירתיים שקמו לנו. איש שיש לו מניות רבות בבניית מותג־העל ״צה״ל״.
###
ההורים האלה שאתה פוגש בגן השעשועים ומדברים איתך, דרך הילד שלהם במקום ישירות מולך, גם אותם אני שונא. אני מתכוון למשל להורים שהילד שלהם תופס את הנדנדה במשך שעות בזמן שאתה עומד ומחכה בתור עם הילד שלך. במקום לדבר איתך, הם אומרים לילד שלהם בקול רם ש״אתה רואה שיש עוד ילדים? גם הם רוצים להתנדנד״. ככה הם שולחים לך מסר שהעניין בטיפול.
יש עוד הרבה דוגמאות לצורת התקשורת הזו, אבל אחסוך אותן מכם. רק אומר שאני שונא אותם, את אלה שמדברים איתך דרך הילדים שלהם. אבל הכי אני שונא, הכי אני שונא אותי.