דן מרגלית ניצב לאחרונה במוקד העניינים של הברנז'ה העיתונאית, אחרי שפוטר מעיתון "ישראל היום". כשהתפרסמה הידיעה על כך שסיים את עבודתו, לא מעט קולגות שמחו לאידו בטענה שאין בלבם חמלה על מי שהסכים ליטול חלק במיזם הזה. אחרים צייצו שמכר את שמו הטוב עבור משכורת חלומית, שעל פי הפרסומים קיבל. בכתיבתו ב"ישראל היום" מרגלית היה מתון וזהיר יחסית בכל הנוגע לכבודו ולמעשיו של ראש הממשלה נתניהו.
לעומת זאת בטוויטר ובהופעותיו כפרשן בשלל תוכניות היה נוקב וחריף. בניגוד לצוהלים ולבזים לו, אני מקבל בהבנה מוחלטת את העובדה שבעיתון פעל לפי הקו המערכתי הנהוג בו. כמעט בכל גוף תקשורת יש כללים ומגבלות. מי שרוצה לעבוד במקום מסוים חייב לקבלם.
למרבה הפלא, ישנם עוד נושאים בעולם שאפשר לכתוב עליהם, חוץ מלחבוט בראש הממשלה, וזאת הוא עשה. כשביקש לומר דבר מה נגד האג'נדה של "ישראל היום", עשה זאת בשצף ובחדות במקומות אחרים.
מה פסול בזה? ומה לא תקין ברצונו להרוויח כסף ולהתפרנס היטב אחרי שנות קריירה ארוכות ומלאות הישגים? הסיכול הממוקד שעושים למרגלית לא תקין בעיני. ואני אפילו מניח שיש בין העיתונאים שמכסחים לו את הצורה גם כאלה שהיו נענים לאותה הצעה בדיוק אילו הייתה מוגשת בפניהם.
דווקא סרנה יצא עם ידו על העליונה מול רה"מ
ביום ראשון שעבר קבע בית משפט השלום בתל אביב שהעיתונאי יגאל סרנה יפצה את נתניהו ורעייתו שרה ב־100 אלף שקל, שלהם יתווספו 15 אלף שקל על הוצאות משפט, בעקבות פוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו ובו טען שהגברת נתניהו הורתה לבעלה לרדת ממכוניתם המשותפת בעת שנסעו בה בכביש 1.
בית המשפט ציין שהפרסומים זדוניים ומכוערים ונועדו להשפיל את התובעים. אחרי שהתברר שסרנה הפסיד בתביעת הדיבה, מסר העיתונאי שהוא ימשיך את מאבקו בערכאה הבאה: "זו רק תחילת המאבק בתביעת ההשתקה... ובהשתקה הכללית שיורדת עלינו". ראש הממשלה מצדו כתב בדף הפייסבוק שלו: "האמת והצדק ניצחו היום את הציד האינסופי שמתנהל נגדי ונגד רעייתי...", ובהמשך רעייתו הצהירה שייתכן שתהיינה עוד פעולות מהסוג הזה: "יש עוד שרצים בשרשרת. אתם עוד תשמעו עליהם", הבהירה.
סרנה עיתונאי רב־זכויות ובעל טור משובח. עברו מפואר, ובאמתחתו פרסים וגילויים מכובדים. מדי פעם אני מציץ בטורו ונהנה ממנו. באחד המקרים לא התאפקתי ובסיום הקריאה של אחת מרשימותיו, בנושא שאינו קשור לראש הממשלה, שלחתי לו הודעה מפרגנת ומתמוגגת, אף על פי שאין בינינו היכרות מכל סוג שהוא. בסיבוב הנוכחי קרתה לו, לדעתי, תקלה. סרנה נכנס לסחרור סביב בני הזוג נתניהו. הוא התקבע שלא בטובתו בעניינם, עד שאפילו חוקי המשחק היטשטשו לו. קיבעונות עיתונאיים מהסוג הזה הופכים את האדם לכלי שהמטרה מכלה את כל ישותו. גם לי, אגב, זה קרה בעבר. אבל היה מי שריסן אותי. אם אין מי שיסייע לך באותם רגעי "הארה" וכעס, אתה עלול למצוא עצמך שוקע לתהומות שרחוקות אלפי קילומטרים מהמוניטין ומהמקצועיות שלך.
כשראיתי את הראיון שערכה דנה וייס עם סרנה בחדשות ערוץ 2, לבי יצא אליו. הרגשתי שאני מבין בדיוק לאיזה בור מנטלי נקלע. לתפיסתו הוא לוחם בשלטון המדכא. לראיה, אחרי שנפגש עם נתניהו בבית המשפט, כתב שהוא מרגיש כאדם שחלומו התגשם, שהנה ראש הממשלה, שנוהג כ"רודן", לטענתו, הפך להיות לזמן מוגבל "משרת ציבור זמני בעל חובות, ששופט השלום יכול לצוות עליו לנכוח בעת תביעתו". את דעתי על ראש הממשלה נתניהו הבעתי כאן לא פעם בעבר. להבנתי, הוא עושה את עבודתו היטב ומנווט את המדינה יפה במים סוערים. אין זה אומר שהאיש חסין מביקורות. כשליקוי מתגלה, ישנה חובה להציפו. ועדיין הוא ורעייתו רשאים ליהנות, כמו כולנו, מהזכות לטהר את שמם.
בתחילה חשבתי שאחרי פסיקה חד־משמעית וחריפה כמו זו שגזר בית המשפט, הציבור יביט על מעשיו של העיתונאי בצורה נגטיבית. הרי אמינותו חטפה מהלומה וטעותו הוצגה כמעט בכל מהדורה אפשרית. אבל התבדיתי. אתמול בערב, בעודי מתנשף בכבדות בתום אימון האגרוף השבועי שבו מעצבים מחדש את אפי, מצאתי עצמי נגרר לשיח עם כמה חברים, שאפם היה מרוט לא פחות, על הפרשה. חלקם טענו שסרנה אמיץ והוסיפו עוד שלל סופרלטיבים מהללים, בזמן שאחרים קבעו שהנה יש ראיה מוחשית לרדיפתו של ראש הממשלה.
הבטתי על המתרחש והבנתי שאני חוזה בניצחונו הגדול של סרנה. עיתונאי שעבר את ה־60, גיל מופלג בתחום אכזרי, שבועט את בוגרי השבט החוצה לטובת צעירים זולים ומחוללי "באזז", הפך לשיחת היום ולסמל, בעיני אחדים שחלקם, כך צוין בעיתון "הארץ", אף הרחיקו והקבילו בינו לבין האזרח הבודד שחסם שיירת טנקים בכיכר טיאננמן בסין בשנת 1989. סרנה עמד במוקד השיח ועורר שאלות וויכוחים ברחבי הארץ. ובעידן שלנו היכולת לרכוב על גבו של הנמר, ולו לכמה שעות, היא אחת הפעולות המשמעותיות, יש שיאמרו היחידות, שנותרה לעיתונאי המודרני. הישג ששווה אובייקטיבית הרבה יותר מ־115 אלף שקל.