1. ביוני 1996, דקה אחת לאחר שסקר את משמר הכבוד של צה"ל לרגל כניסתו לתפקיד שר הביטחון, עצר יצחק מרדכי בפתח הלשכה, ובטרם נכנס אליה פנה אלי: "בניהו, דבר עם הרמטכ"ל, אני רוצה להכניס את המונח 'אהבת הארץ' לקוד האתי של צה"ל". בחיי שכך היה. עוד לא נכנס אל החדר, וזה הדבר החשוב והדחוף שביקש. "לא אוכל לשלוח חיילים למשימות ללא הערך הזה", אמר.
רק שנתיים קודם לכן היה מרדכי אלוף במטה הכללי של אהוד ברק, שביומו האחרון בתפקיד ביקש מראש אכ"א האלוף יורם יאיר (יה־יה) ומפרופ' אסא כשר להציג את הקוד האתי של צה"ל. הצבא לא היה שותף של ממש בגיבוש הקוד ובניסוחו, וכשהוצג בפניו בפורום מטכ"ל, תהו חלק מהאלופים בפורום (אליו צורף גם באופן חד־פעמי מפקד בה"ד 1 דאז, אל"ם אלעזר שטרן) - היכן הערך הבסיסי של "אהבת הארץ"? פרופ' כשר סירב להכללתו בנימוקים שונים ומשונים, וברק, ברצונו לפרסם קוד אתי בטרם יפשוט מדיו - אישר אותו לפרסום.
"הקוד האתי" לא נחל הצלחה. אלופים ומפקדים סירבו להטמיע אותו ביחידותיהם, והוא נותר נייר ריק מתוכן. גם השר החדש מרדכי לא הצליח לשנות זאת. מתברר שהייתה החלטה שלא משנים את הקוד במשך עשר שנים לפחות...
אבל שטרן, שהלך וטיפס בסולם הדרגות והתפקידים, לא התייאש. גם כקצין חינוך ראשי וגם כראש אכ"א הוא פעל ללא לאות, תוך שיתוף עשרות מפקדים, אנשי רוח, רבנים, סופרים, ראשי מיעוטים ותנועות, ותוך עימות קשה עם פרופ' כשר, לגבש את המסמך המכונן "רוח צה"ל", שהחליף את הקוד האתי של כשר. הערך "אהבת הארץ" מתנוסס בו בגאון.
אבל צבא שונה מהאקדמיה, שבה חופש הבעת הדעה והחופש האקדמי הם לבנות יסוד. לכן לדעתי שגה השר בנט בתהליך הדיון והגיבוש של הקוד האתי לאקדמיה. זהו תהליך מורכב של הסכמה על מצפן ומצפון של מוסדות מורכבים, ויש לבנות אותו בשקיפות, בשיתוף ותוך לימוד מטעויות אלו שעשה צה"ל בשעתו עד שהגיע אל הנוסח הנכון והמוסכם. לאסא כשר אין לי טענות בעניין הזה. הוא קיבל "הזמנת עבודה" וביצע. ונדמה לי שגם אם שולמית אלוני ז"ל כשרת החינוך הייתה פועלת כפי שפעל בנט - ההתקוממות של האקדמיה הייתה דומה.
2. הקשבתי השבוע פעמיים לנאום המרגש שנשאה שרת המשפטים איילת שקד במעמד הפרידה מהמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, פרופ' אליקים רובינשטיין. זה היה נאום בנוי לתלפיות על מסלול חייו של אדם שעבר בצמתים חשובים מאוד של המדינה בהתהוותה, והיה שותף ועד לרגעים גדולים וחשובים של מלחמה ושלום. שקד עמדה על יכולתו של רובינשטיין בפועלו, באישיותו, ובפסיקותיו למצוא את המחבר בין יהדות לדמוקרטיה ובין הדתי־יהודי לישראלי־ציוני, תוך שהיא עומדת על הסתירה בין החובות שמטילה היהדות על צאן מרעיתה לבין הנשיאה בנטל של חלקים משומרי התורה.
שרת המשפטים מכבדת את בית המשפט העליון בדרכה, ומנהלת את אי־ההסכמה שלה על מבנהו, על שיטת המינויים ועל גבולות הסמכות בחקיקה בנועם הליכות, בשקיפות ובשיתוף. גם אם אינני מסכים עמה פה ושם, אי אפשר שלא להתרשם מדרך ניהול המחלוקת ומהרצינות שהיא מפגינה בעבודתה. כשהקשבתי לנאומה, מצאתי עצמי מודה לנפתלי בנט על התעקשותו מול נתניהו למנותה לתפקיד החשוב והרגיש הזה. שקד הולכת ונבנית כמנהיגה לאומית, ואולי היא גם מדגדגת בסקרים את בנט עצמו - אבל הוא רשאי להיות גאה בה מאוד. גם אנחנו (למרות אי ההסכמות).
3. מלחמה בקיץ איננה גזירה משמיים ו"קולות מלחמה" לעתים נועדו אפילו להרחיק מלחמה. ייאמר מיד: לזכותו של בנימין נתניהו, ראש ממשלה ותיק ומנוסה, ניתן לזקוף את חוסר ההתלהבות מהפעלת כוח צבאי. הוא לא הרפתקן ולא שולף מהיר, והססנותו בעניין זה היא נכס ולא נטל.
צמצום אספקת החשמל לרצועת עזה הוא מנוף לחץ שמופעל על חמאס על ידי אבו מאזן באמצעות בני בריתו בישראל ובמצרים, ברוח ה"דיל" שמנסה לקדם הנשיא דונלד טראמפ. אבו מאזן, בישורת האחרונה של כהונתו (ולו בשל מגבלת גילו), מנסה לספק את הסחורה, מתגמש, מוותר על תנאי סף למו"מ עם ישראל ומייחל לפגישה עם נתניהו. מיד לאחר ביקורו בבית הלבן החל היו"ר הפלסטיני ללחוץ על חמאס ועזה, תובע את עלבונו על לקיחת הרצועה מידיו תוך הרג והשפלת אנשיו. הוא נוקט יד קשה במשכורות, בחשמל, בתעסוקה, ומנסה להמאיס את שלטון חמאס על תושבי הרצועה הסובלים מהיעדר תשתיות, עבודה וחיים מסבב לחימה למשנהו. לוותיקים ולמיואשים שביניהם ההמשך כבר ברור: חמאס יילחץ, יירה טילים על ישראל ויירד למנהרות, והאש שתשיב ישראל תפגע בהם ובילדיהם.
למרות זאת מנסה אבו מאזן, אולי בפעם האחרונה, להחזיר לידיו את הרצועה ולהתכונן לאפשרות של שתי מדינות לשני עמים, תוך הבנה שב"דיל" של טראמפ אין מקום לשלוש מדינות (ישראל, פלסטין בגדה וחמאסטן ברצועה). לכאורה הקרקע בשלה: איראן עסוקה במימוש חלון ההזדמנויות שקיבלה מהמערב, קטאר מסלקת משטחה את הנהגת חמאס, הנשיא המצרי א־סיסי מקשה על חמאס ועוצר מנהרות, אספקת נשק ועוד, סוריה מתבוססת בדם אזרחיה, והמזרח התיכון מתחלק שוב לטובים ורעים.
מבחינת ישראל, מצרים והרשות, המציאות המשתנה טומנת בחובה סיכונים וסיכויים בכל הקשור לעזה. החוכמה כעת היא להפעיל לחץ על חמאס באופן מידתי בלי לדחוק אותו אל הקיר. לישראל אין כל אינטרס בסבב לחימה נוסף בעזה, ככל שהדבר קשור בנו, לא נרוויח מכך דבר. עזה, שני מיליון תושביה ואין ספור הבעיות והמצוקות לא נותרו אחרינו לאחר ההתנתקות - הם היו, נותרו וייוותרו לעד מדרום לנו.
ואולי לאחר קצת לחץ על שלטון חמאס והפגנת חזית אחידה של מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית, סעודיה וארה"ב, ניתן יהיה בכלל לנהל דיאלוג עם חמאס. בהמשך אפשר יהיה להעביר אותו בהדרגה אל הצד השני, תוך שילובו בהנהגת הרשות ותוך בניית תוכנית סיוע מקיפה שתעמיד ארה"ב לטובתם של תושבי עזה, שמגלים משנה לשנה לדאבון לבם כי לייאוש אין גבולות.
4. עשר שנים חלפו מאז שסיימתי את תפקידי כמפקד גלי צה"ל, אולם התחנה מעולם לא עזבה אותי והפכה לחלק מחיי. שש שנים פיקדתי על התחנה המוזרה והמיוחדת הזאת, שעולה לאחרונה שוב ושוב אל הכותרות שלא בטובתה. בתוך שבוע ימים אחד מפוטר ראש דסק התחקירים, דובר צה"ל מוציא תגובה חסרת תקדים בחריפותה לאייטם שעלה בתוכניתו של אראל סג"ל, יומיים קודם תוקפת השרה מירי רגב באותה תוכנית את הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ועוד.
בקרוב ימנה שר הביטחון ליברמן מפקד/ת חדש לתחנה, ואני סמוך ובטוח כי יהיה זה מינוי ראוי ומקצועי. שני תפקידים חשובים ומיוחדים יהיו למפקד החדש: הראשון, לעשות מאמץ עילאי לחבר את התחנה בחזרה לטבורו של הצבא, אף על פי שהרמטכ"ל סבור שמקומה לא בצבא. הצבא היה מאז ומעולם ועד לפני כשנה ל"חומת המגן" של התחנה החזקה (והשברירית) הזו.
המשימה השנייה היא לסגור את דלת התחנה בפני כל הפוליטיקאים ולרתך את הדלת במסמרות פלדה. בתחנה נעשו בשנים האחרונות דברים שהם בחלקם חשובים מאוד, חלקם נעשו בדרך נאותה וחלקם באופן שגוי, אך נעשו (או התאפשרו) גם שגיאות שמכניסות את התחנה למערבולת. אני מאמין גדול בגלי צה"ל, באנשיה, במקומה בשירות הציבור, ובשיטה של החדרת כוח אדם צעיר מדי שנה לשירותיה לצד הוותיקים והמיומנים. התחנה הזאת מצוינת ובעלת מוניטין, והיא תתברר כחזקה מכל מכשול ואתגר.
5 נהגי הסמיטריילרים בקיבוץ, שנהגו שנים במסגרת הקואופרטיב לתובלה, היו הנערצים ביותר בחצר המשק. שמם הלך לפניהם והם היו מסתובבים בחזה זקוף ובגאווה עילאית. מדרגה אחת מעל עובדי הפלחה. מאז שהייתי נער אני זוכר את הסיפורים שלהם על אחד בשם "בונדי", שעומד בכל בוקר בשער המפעל שלו, "תעבורה", ומחלק אישית לכל אחד ממאות הנהגים שעבדו אצלו כריכים ומשקאות ביציאה ליום עבודה.
"בונדי" היה לאגדה לכל נהגי הסמיטריילרים מדן ועד אילת. לימים זכיתי להכיר אותו. השבוע הוא הלך לעולמו בשיבה טובה. אברהם (בונדי) לבנת ז"ל היה מלח הארץ, מבוני הארץ הזאת וממחזקי הכלכלה והתעשייה. הוא יסד את "תעבורה" וביחד עם בניו הוביל את הקבוצה לאימפריה. הנהגים והעובדים העריצו ואהבו אותו - והוא אותם שבעתיים. הערכתי גם את אומץ לבו, שעה שמינה את אהוד אולמרט בשעתו הקשה ליו"ר "תעבורה", תוך שהוא מצפצף על כל הביקורות והלחשושים. בכך הוא האמין וכך עשה. ביום הלווייתו, לו רק היה ניתן, היו משמיעים כל הסמיטריילרים בישראל תרועת צופר לזכרו של האיש והאגדה. יהיה זכרו ברוך.
6 תמר בתי, שנה א' בתקשורת במרכז הבינתחומי, קיבלה עבודה מהמנחה אור הלר לצלם ולערוך כתבה חדשותית. ביחד עם שירה וגלי היא הכינה כתבה על הסוגיה הכאובה של העגונות בישראל. צפיתי בכתבה באהבה, בגאווה ובהתרגשות. הכל מושלם: הצילום, הנושא, העריכה והקריינות. כמו שאומרים - "אין אדם מקנא בתלמידו ובבתו".
שבת שלום!