שני סופרים ישראלים היו בין ששת הסופרים שהגיעו אל הישורת האחרונה של הפרס הבינלאומי החשוב לספרות, פרס מאן בוקר. פרס זה שני בחשיבותו רק לפרס נובל לספרות. דויד גרוסמן ועמוס עוז. ספרו עוצר הנשימה של גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר" זכה, עוז וספרו "הבשורה על פי יהודה" (שוב) לא זכה. עוז ימשיך להמתין לנובל.
עמיתי בן כספית קיבל שני עותקים של "שלום לקנאים", את השני העניק לי בצירוף ההערה כי הספר נכתב עבורי. בספרון חדש זה מלמד אותנו פרופ' עמוס עוז כי כל הצרות שלנו הן פרי הקנאות. וכל תרופותיהן - השלום. עוז מגדיר את ספרו זה כשיחה עם אלו שדעותיהם שונות משלו. אלא שאין זו שיחה כמובן, אלא נאום הטפה נגד הקנאות.
הבה נבחן את הנחות היסוד. פעמיים בהיסטוריה חווינו חורבן מדיני. לאחר המרד בשלטון בבל בשלהי ימי הבית הראשון ולאחר המרידות נגד רומי בשלהי ימי הבית השני. האומנם קנאות עיוורת היא שחוללה את המרידות הללו?
כותב עוז: "החורבנות הקודמים אירעו באשמת הפנאטים, הקנאים שאיבדו כל חוש מידה וכל חוש מציאות וגררו את עם ישראל להתנגשות קטלנית עם כוחות עצומים ממנו פי כמה... גם למדינת ישראל של היום נשקפת סכנה דומה, אם הקנאים העכשוויים שלנו ימשיכו להטיח את ראשינו בקיר".
באמת לא הייתי נכנס לפולמוס העבש הזה, אם לא היה ברור כי גם עמוס עוז אינו נזקק לו אלא כדי להמשיל משל נאה. לגזור מהמרידות ההן קל וחומר למדינת ישראל היום. קל להפריך את הנחות היסוד שלו. לא רק שאין המשל דומה לנמשל, אלא שגם המשל עצמו רעוע.
לא קנאות עיוורת של "פנאטים" היא שהביאה למרידות בבבל וברומי. כשהצטרף צדקיהו מלך יהודה לברית עם מצרים כדי להסיר את עול האימפריה הבבלית, לא היה זה מתוך קנאות דתית או לאומית, אלא מתוך חתירה לעצמאות מדינית ובחירה באוריינטציה פוליטית, שהוכחה כשגויה במבחן המעשה. ממש כמו שהשמאל המפ"מי בארץ ביקש בשנות ה־50 כי ישראל תאמץ אוריינטציה פרו־סובייטית. אפשר שהקנאות המרקסיסטית עיוורה את עיניהם מלראות כי ברה"מ תומכת בכל כוחה באויבי ישראל, אך קשה להניח כי המלך צדקיהו העדיף את אלילי מצרים על פסילי בבל. הטעות שלו לא הייתה "אידיאולוגית". זה היה שיקול דעת פוליטי־מדיני שגוי מאוד.
הרומאים ביקשו לדכא את אמונת ישראל. להציב צלם בהיכל. ההערכה המדינית של מנהיגי המרידות הייתה כי מרידה ביהודה תחולל שרשרת מרידות בכל הפרובינציות. ההנחה לא עמדה במבחן המציאות.
# # #
האם רק "קנאות" הביאה למרידות הללו ולכישלונן, וזה בהכרח גם דינו של כל ניסיון למרוד באומות העולם החזקות והתקיפות מאיתנו? אם אכן כך הוא - איך דווקא המרידה שהונהגה בידי קנאי דת "קיצונים", ה"פנאטים" בני משפחת החשמונאים, שמרדו באימפריה היוונית־סורית, נחלה הצלחה והביאה לעצמאות? ובימינו - כיצד הצליחו לוחמי המחתרות שהעזו להכריז מלחמה באימפריה הבריטית האדירה, לכאורה בניגוד לכל הסיכויים, מתוך "קנאות לעצמאות לאומית", לגרום לבריטניה להחזיר לאו"ם את המנדט על פלסטיין ולהסתלק מכאן?
אם כך: רק במבחן התוצאה נדע אם הקנאות רצויה או פסולה. אם המרד הצליח, והמורדים הביאו לעצמאות - הם צדקו. גם אם הם כוהנים קנאים כחשמונאים, המוכנים למות על מזבח אמונתם, גם אם הם "פורשים" קיצוניים מבין לוחמי אצ"ל ולח"י, שהיו מוכנים להיאבק לא רק נגד האימפריה הבריטית, אלא גם נגד דעת הממסד היישובי שרדף אותם, חטף ועינה והסגיר, עד שנאלץ גם הוא בימי "תנועת המרי" להכיר בצדקתם ולצאת גם הוא לקרב.
עוז מאשים את "הימין" הנאמן לשלמות הארץ ב"קנאות". בהתעלמות מעמדת העולם התובע מאיתנו לסיים את "הכיבוש", וגם בהתעלמות מהכאב, מהדיכוי ומהסבל שאנו גורמים לערבים. ולפיכך הוא שב ותובע מאיתנו לסגת מיהודה ומשומרון. לשם מה? כדי שגם בלב הארץ יוקם בסיס טרור ענק, דמוי רצועת עזה? כדי ששוב נצטרך לצאת להילחם במי שרוצה להשמיד אותנו? אפשר ושכח מה שכתב סמ"ר במילואים עמוס עוז לפני 50 שנה, ביום פתיחת מלחמת ששת הימים, ב"דף הקרבי" של עוצבת הפלדה: "זו הפעם השלישית הונף עלינו הפגיון... זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה. בדם, באש ובברזל נעקור מלבו הפעם את המזימה הזאת...".
האם שכח עוז איך הגדיר אלברט איינשטיין טירוף? טירוף, אמר איינשטיין, הוא לחזור על אותה פעולה שוב ושוב מתוך ציפייה כי בפעם הבאה תהא התוצאה שונה. אחרי אינסוף ניסיונות לחלוקת הארץ, שהסתיימו תמיד במרחץ דמים, מציע לנו עוז שוב "לא להיות פנאטים". שוב לנסות לסגת.
בעצם, אומר לנו עוז, וכמוהו רבים מהשמאל הישראלי: אם אתם מאמינים במשהו בכל לב - אתם חייבים לשנות את דעתכם. אחרת - אתם קנאים עיוורים. רק חלוקת הארץ, שהשמאל מאמין בה, היא אמת מוחלטת שאינה זקוקה לשינוי. איך אין הוא, והם, מבינים כי "השלום" הפך מזמן לדת. עניין של אמונה, לא תוכנית מדינית רציונלית?
# # #
ברומן שלו "הבשורה על פי יהודה", הספר שלא זכה בפרס מאן בוקר, כתב עוז משפט חשוב אחד, משפט שבא לתמצת את כתב ההגנה של עוז בפני הימניים הפנאטים המאשימים אותו בבגידה: "מי שיש לו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי".
משה דיין השתמש במשל זואולוגי כדי להביע אותם דברים: "רק חמור לא משנה את דעתו", אמר המושבניק מנהלל. האם הסופר החשוב עוז אינו מבין כי הדברים הנוקבים הללו אמורים לחול גם עליו? האם אינו חייב בביקורת עצמית וברוויזיה על דעותיו ועמדותיו? האם אינו רואה, כשהוא מבקר את "הפנאטים" הקנאים מימין, כי הוא עצמו הפך לקנאי שאינו מסוגל לשנות את דעותיו נוכח המציאות? "טול קורה מבין עיניך" אמרו חכמינו למי שאומר "טול קיסם מבין שיניך". לפני שאתה בא לבקר אחרים התכבד ובדוק אם מומך אינו גדול יותר. גדול עד שהוא מונע ממך לראות את העולם, כקורה הזו המכסה על עיניך.
עוז עצמו כותב ב"שלום לקנאים": "הפנאטיות היא איפה מחלה מידבקת. אדם עלול לחלות בה בעודו נאבק לרפא ממנה אנשים אחרים. יש בעולם לא מעט פנאטיות אנטי־פנאטית: כל מיני מסעי צלב למען בלימת הג'יהאד וכל מיני ג'יהאד למען הכנעת הצלבנים החדשים. למשל, הלהט הפופולרי כל כך בישראל ובמערב בימים אלה, לחסל אחת ולתמיד, במכת מחץ, את כל הפנאטים שופכי הדמים ההם... לבער אחת ולתמיד את כל קני הקנאות". כך כותב מי שכתב "בדם, באש ובברזל נעקור הפעם את המזימה הזאת".
אם הפנאטיות היא מחלה מידבקת - גם הפנאטיות לשלום היא כזו. מותר לייחל לשלום. אסור לסכן עבורו את עצם הקיום. רפואה שלמה, עמוס עוז, רפואה שלמה.