לפני שנים אחדות פרסם ארכיון המדינה את הפרוטוקולים הסודיים ביותר של ישיבות ממשלת אשכול בתקופת מלחמת ששת הימים. לאחרונה, ובמלאת 50 שנה למלחמה, פרסם הארכיון סוף־סוף גם את הפרוטוקולים של ועדת השרים לענייני ביטחון מאותה תקופה. לפני שכתבתי את ספרי “דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם עולים לשלטון?”, צללתי אל תוך ארכיון המדינה. רציתי לראות האם אכן בגין שינה את עמדותיו האידיאולוגיות והסכים לוותר על סיני ולעקור את היישובים היהודיים שבו, מכיוון שלפתע פתאום נגלתה לעיניו מכס ראש הממשלה מציאות שלא הכיר קודם לכן? אבל כבר מהפרוטוקולים של דיוני ממשלת אשכול בתקופת מלחמת ששת הימים, עשר שנים לפני שהפך להיות ראש ממשלה, התבררה התמונה הפשוטה ביחס לבגין: כבר עשר שנים לפני שעלה לשלטון היה בגין מוכן לנסיגה מלאה מסיני וגם מרמת הגולן תמורת חוזי שלום.
אבל הפרוטוקולים מדיוני מליאת הממשלה התייחסו לעתים לדברים שנאמרו בישיבות הסודיות ביותר של הקבינט, ועדת השרים לענייני ביטחון. אולי, חשבתי, אולי שם התגלה בגין אחר? זה מהדימוי הנצי שלו, הנלחם על כל שעל, שאינו מוכן לשום ויתורים טריטוריאליים?
ולכן, כשנחשפו לאחרונה גם הפרוטוקולים האלה, שבתי וצללתי בנשימה עצורה לתוך המסמכים הללו, והדבר היחיד שהתגלה לי הוא התמיהה: מדוע היה בכלל צריך להטיל עליהם חיסיון במשך 50 שנה? שום דבר חדש לא נודע למי שמעיין בהם; לא סודות מדינה, לא מהלכים צבאיים חסויים, לא שלדים בארונות, לא כישלונות מביכים, שום כלום.
אדם יכול לתמוה באמת מי מחליט על הטלת חיסיון מוחלט ל־50 שנה, ולמה. לא הצנזורה הצבאית אחראית לכך - זו אמורה לבחון את כל הפרסומים בישראל ורשאית לפסול חומר לפרסום רק אם, כדברי בית המשפט, קיימת “ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר הציבורי”.
הדברים שונים, כמובן, כשמדובר במסמכים אשר כבר בעת כתיבתם ניתן להם סיווג ביטחוני, “סודי” ומעלה, הנמצאים בארכיונים של הגופים הביטחוניים, כמו גם בארכיון המדינה. כאלו הם הפרוטוקולים של הממשלה ושל ועדת השרים לענייני ביטחון. אך מדוע להמתין 50 שנה? כל מי שקורא בפרוטוקולים הללו אינו יכול למצוא משהו שיכול לפגוע בביטחון המדינה. אולי רק הסדר הציבורי היה נפגע מעט כשלציבור היה נודע מה בדיוק חשבו מנהיגיו בשעות מבחן, איך גמגמו, פחדו, היססו, שינו דעתם שוב ושוב, טעו באורח קיצוני בהערכות המצב שלהם, או פה ושם גם צדקו מאוד בניתוחים ובעמדות שנקטו. שום דבר חוץ מניתוץ דמויות רוב המנהיגים או הערכה משופרת בדיעבד של מקצתם - לא עלול לצמוח מפרסום מוקדם יותר של הדיונים הללו.
אבל מישהו בארכיון המדינה, זה שבידיו הכוח המשכר למנוע פרסום כזה 50 שנה, עדיין בטוח כי יש בחומר הכתוב דברים איומים ונוראים שעדיין אסור לנו לקרוא. עט סימון שחור עבה מוחק מילים, משפטים, לעתים פסקאות שלמות, מתוך הפרוטוקולים. ואני מוצא את עצמי נועץ מבט במשפטים המצונזרים, ומנסה לנחש מה היה יכול להיות כל כך סודי גם אחרי 50 שנה. כל הזמן הם מדברים על דימונה, או שמא שר התיירות פלט שטות מוחלטת ושר החינוך גילה משהו על אמו של מנהיג מעצמה פלונית? איזה סוד מדינה כמוס נחשף בשאלותיו של שר הדתות? האם הצליח בגין להשחיל סוף־סוף לדיון את הפתגם הלטיני AMOR PATRIAE NOSTRA LEX (“אהבת המולדת היא לחם חוקנו”), שכבר שנים חיפש הזדמנות לשלב אותו בדיון כלשהו, אבל האחראי על הסודות הלאומיים לא מצא קשר לדיון ומחק אותו? האם המצנזר דאג לביטחון המדינה כשמנע מאיתנו לקרוא את דעתו של שר הלחם והשעשועים על הרכב המזון במנות הקרב המצריות, או שיש דברים שרצו לעשות אז ועדיין כוחם יפה, או מאיים, גם היום, או שמא עצם הכוח, הכוח להסתיר, להיות היחיד שיודע, הוא הגורם לו להשחיר קטעים בהיסטוריה שלנו?
כשם שאין שום דרך להסביר מדוע הסתירו מעינינו עד היום את הפרוטוקולים הללו, לא נוכל להבין לעולם גם למה ממשיכים להעלים חצאי משפטים, גם אחרי חצי מאה, גם לאחר שכל גיבורי העלילה הלכו לעולמם מזמן. יום אחד, אולי לקראת פורים, אכתוב לכם את הצעותיי להשלמת המשפטים המצונזרים. אני רק חושש שמא הצנזורה תפסול אותם מחשש לפגיעה בסדר הציבורי.