סרטי מדע בדיוני שחוזים את קצו של כדור הארץ נראו לי תמיד כמו קשקוש גמור. חייזרים מרושעים, רובוט ענק בקריזה וחיידק שהופך גן עדן פורח לשיממון הם כבר פאסה לגמרי. אפילו בהוליווד התעייפו מתסריטים כאלו. גם כשרעיונות החורבן גובו בנאומים חוצבי להבות של מדענים מיוחסים, שעל קרקפתם שיער מדובלל ולגופם סוודר מימי אנטיוכוס, זה נשמע לי מצחיק.
לא יעזור לאף אחד, חשבתי בעבר, כדור הארץ שלנו. אנחנו כאן כדי לבנות ולהיבנות. מי יכול לנו? שלחו לנו מטאורים - לא עבד. הורידו מבול - צפנו בתיבה. באו עלינו עם מגיפות שחורות - קמנו כמו פנתרים. חום, קרחונים שנמסו בקטבים וחור באוזון נחתו בזה אחר זה. הכל בלי טיפת רחמים, ולמרות הכל אנחנו כאן ובמצב לא רע. אפוקליפסה זה לחלשים. טראמפ צדק. הבוז לפחדני האקלים ומוות להסכם פריז.
שנים דבקתי בשופוני הכדורי הזה. אבל בשבוע שעבר הכל התהפך במוחי אחרי שנחשפתי להרצאה שנשא סטיבן הוקינג. בן רגע נתקפתי במרה שחורה והתחלתי לחשוב על מגורים ב"סביוני מאדים החדשה". מול קהל אדוק בנורווגיה טען הוקינג שיש לנו עוד 500 שנה לכל היותר ליהנות מהאטמוספירה המקומית במקרה הטוב, ובתרחיש הפסימי, בעוד 200 שנה נהיה חייבים להתחפף. ביי ביי לפלנטה, אהלן מחוזות חדשים שטרם מצאנו. אני מאמין לו. ההילה העולמית, הקול המתכתי ובעיקר העובדה שנתן בראש למלאך המוות בכבודו ובעצמו, גורמת לי לרעוד לנוכח התחזית המדוברת.
ואם מביטים בצורה בהירה על ההווה, נקיים ממנת השחצנות הקבועה שלנו, יש היגיון במה שהוא אומר. הרסנו, זיהמנו, טיגנו, אכלנו יותר מדי ופרינו מעל לרצוי. הרבה מעליו. בכל רגע נתון אלפי תינוקות חדשים נולדים. ושוב. ושוב. בלי הפסקה. ללא הפוגה. כל זה קורה כשהרפואה שלנו מפחיתה את מספר המתים באופן דרמטי, והביטחון האישי שלנו, ביחס לעידנים קודמים, בשיאו. בקרוב, כך נראה, פשוט לא נוכל למות. הפשע ימוגר, והמדע יביא את בשורת האלמוות המוחלט לכל פינה בגלובוס. ניאלץ לחיות כמעט לנצח.
שעמום אינסופי יעטוף את כולנו. העולם יוצף בקשישים חורקים וחסרי פנסיה שירכבו על גביהם של עשוקי הציביליזציה מאסיה, מאפריקה וממזרח אירופה. מומיות חיות יהלכו ברחובות מרוחות בקורטיזון ומתפקעות מכדורי מגה גלופלקס. כולם יפלטו חום ויזללו כל משאב אפשרי בדרכם לכלות עוד מבצע סוף עונה בקניון. ולא אמרתי מילה על משבר הנדל"ן. איפה יגורו כולם? היכן יחנו? מקווה שלא בגבעתיים. גם ככה צפוף פה.
כנראה שכאנושות איבדנו את זה
אין מה לעשות. כנראה שכאנושות איבדנו את זה. לעולם כבר אין סבלנות לפסיכוזות שלנו. הוא בטח מתחרט על הכחדת הדינוזאורים. נכון לעכשיו, אנחנו נרקבים. גם מוסרית. האבולוציה שלנו מציגה קו התפתחות ברור, שלפיו צמחנו מתקווה גדולה לחולי כסף ותאוות. אין לנו די במזון בסיסי ובקורת גג. בזמנים הללו חייבים הכל ובענק. מוכרחים לנפוש במקסיקו בבונגלו של 1,000 דולר ללילה, לתרבת דיונות פרועות ולהחריב שמורת טבע לטובת מגדלים שישתכנו בהם עבריינים. יש לנו צורך עז לזלול במסעדות שעלות המנות בהן כחוב הלאומי של טיבט.
עובדה מדעית: לאורך ההיסטוריה, בשיא עידן דקדנטי, רגע לפני שקרסו ציביליזציות, תמיד הייתה אינפלציה של שפים וקולינריה. כך, כשהרומאים הגיעו לשיאי גרגרנות, זה היה הסממן לכך שאוטוטו הסיפור שלהם נגמר. ככל שהארוחות מפוארות יותר, עוצמת האימפריה דעכה. ואצלנו הסגידה לבליסה הפכה למגיפה כלל אנושית. כלל האנושות דוחסת מאכלי גורמה, מתבכיינת על השומן, שורפת אותו במכוני כושר, מייצבת עצמה בעזרת חסות משודרגות, מתבלת בהלקאה עצמית מיוסרת וחוזר חלילה. ואת הכל חותם אחד התחלואים הגרועים ביותר ששייך רק לנו, צאצאי המאה ה־21: תיעוד אובססיבי. עד זוב דם.
רצוי עם פילטר. החוויה מיותרת. הצילום וההגיגים מסביב הם המרכז. המהות. “כיף במסיבות הרווקות", “ים לפנים", “אוכל מהמם", “אוהבתתת את הנסיך שלי" ועוד שלל אמרות שפר שהיו גורמות לחז"ל לשקול להתנצר - הן הפואטיקה המודרנית. לעזאזל, מה יש לנו להציע לכדור הארץ בכלל?
יש שמספרים על כוכבים נדירים שהתנאים בהם מושלמים עבורנו. מספרים שטלסקופ ענק תיעד חמציץ שקמל לפני אלפי שנים בנקיק קפוא מיליארדי מילין מכאן, מה שמוכיח שהיו שם יצורים כמותנו. אחרים נשבעים שהישועה תצמח מדגימת קרקע שמאשררת שהיה פעם חמצן בירח ששוכן במרחק טריליוני שנות אור. מעבר לזה הכל מטושטש. מי יודע, אולי אין שום כלום ונצטרך לאכול את הדייסה שבישלנו ולהיכחד כאן, בכדור הגווע והעתיק הזה.
אחרי מחשבה עמוקה החלטתי שאני מוותר. יהיה מה שיהיה, לא עובר לירח ולא לנוגה. על מי אני עובד? מהדירה שלי אני בקושי יוצא בגלל פחד משולב בעצלות. טיסות גורמות לי לסיוטים ולגרדת, ולינה במיטה אחרת, ורחמנא ליצלן, בשק שינה, מעוררת בי מחשבות אובדניות. במצבי, שיט בירקון הוא פרויקט. את כדור הארץ הזה לא אעזוב. וסטיבן הוקינג, עם כל הכבוד לאיש ולנבואות הזעם הנורווגיות שלו, שלא ילחיץ, יש לנו לפחות עוד 200 שנה לעשות חיים.