פעמיים בחיי עשו לי מסיבת הפתעה. זה קרה בגיל 23 ובגיל 33 במעין התאמה מוזרה ולא מתואמת. בשתי המסיבות שנערכו בהפרש של עשור נכחו אנשים שונים לחלוטין, חלקם חברים קרובים וחלקם קולגות ואנשים שסובבים אותך במהלך היומיום והופכים להיות חברים ואחר כך אפילו סוג של משפחה. הופתעתי, נבהלתי (כיאה לנושאת גנטיקה רוסית יהודית של לקיחת אחריות מאז מלחמת העולם הראשונה), היה לי מאוד כיף, כי בכל זאת, מסיבה, אבל גם קצת לא נעים. אני אף פעם לא יודעת איך להתנהג באירוע רב־משתתפים, כזה שאת לא יכולה לעמוד בו בצד עם כוס בירה ולהביט על הנוף שנשקף מהגג ולעתים להיעלם בעיצומה של קרחנה.
כשזה האירוע שלך, גם אם לא תכננת אותו, את חייבת להיות נוכחת כשכל חושייך מחודדים, לא לשכוח לשוחח עם כולם גם אם בצ'ט סתמי של “היי, איזה כיף שבאת! ולמה אתה לא אוכל?". אני פתאום מבינה מדוע אף פעם לא חלמתי לארגן לעצמי אירוע גדול נוסח חתונה או משהו שאמור להיות שירותי כלפי האורחים ופחות כלפי בעל השמחה. מסיבות הפתעה אמורות להסיר ממך את האחריות ואת הדאגה לאורחים שהגיעו, כי בשורה התחתונה לא אתה הזמנת אותם, לא אתה דואג לאוכל ולאלכוהול או לתוכנית האמנותית והרי כל נוכחותך היא עצם העניין.
אז הגעתי לגיל 40 וזה קרה לפני חמישה ימים בדיוק. מובן שהוצפתי בבקשות ובשאלות של אנשים קרובים יותר ורחוקים פחות אם אני חוגגת, ואיך אני חוגגת ומה פתאום אני לא עושה לעצמי משהו גרנדיוזי וגדול ושיום הולדת עגול מגיע רק פעם בעשור. והיו כמובן אלה שהזכירו ש"היי, את יודעת שאת לא הולכת ונהיית צעירה יותר, אז כדאי שתשתמשי בנתונים הטבעיים שעוד יש לך ותעלי תמונה שלך לאינסטגרם חוגגת שיכורה עם זר וביקיני קטן".
אמרתי שאזרום
האמת היא שלא תכננתי שום דבר מראש, כי מניסיון העבר למדתי שתוכניות סופן להתבטל או להשתנות מכוח האינרציה של החיים ועבודה פול טיים ג'וב בעיתונות. אז אמרתי שאזרום ומקסימום אמצא את עצמי שוכבת בבריכה לבד ביום החופשה שאקח (בלי שהבוסים יידעו) ואעשה חשבון נפש. כי זו כל המהות של ימי ההולדת, לעשות חשבון נפש עם עצמך ולא לברוח ממנו עם טונה אלכוהול וים של חברים.
אפרופו חשבון נפש ומסיבות הפתעה, יצא לי לחשוב השנה על ההגדרה הזו של חברים שהם יותר ממשפחה או כאלה שמצהירים שהם כמו משפחה ואז נעלמים לך בפוף מהחיים, והופכים להיות זרים מוחלטים ואפילו אויבים ושוכחים את כל ההבטחות שהם נתנו לך שם על שפת הים, כשאחזתם יד ביד ואמרתם שלא ייפרדו דרכיכם יותר לנצח. או לחלופין, כשהאמנתם שהחברות שלכם תשרוד גם פצצת אטום ובסוף היא מתפרקת בגלל שטות או שקר או אי־הבנה או צד שלישי שמסכסך.
שוכנעתי שגיל 40 לא כזה נורא
כוח השכנוע העצמי ואולי גם המציאות הם ששכנעו אותי שגיל 40 הוא לא כזה דבר נורא. אני מניחה שהמשפטים שנזרקו לעברי נוסח "החיים רק מתחילים עכשיו" יכולים היו להעיד על כך שכולנו באותה הסירה, וברוב המקרים הדברים שאנשים אחרים אומרים לך הם בעצם דרכם לשכנע את עצמם שהכל בסדר. ברגע שהבנתי את גלגל החיים של תובנות הקש, נכונות ככל שיהיו, הפסקתי להקשיב לבני אדם. זאת אומרת אני שומעת אותם, אבל מפסיקה להתרגש לכאן או לכאן.
אני אוהבת ימי הולדת אבל לא סובלת חגיגות יום הולדת. הטור הזה נכתב כמה ימים לפני יום הולדתי ויתפרסם כשאני בוודאי אהיה שרועה על החוף ספוגת שמש, מפקירה את ג'ינג'יותי המולדת (עוד פגם גנטי משפחתי) לפגעי האקלים, כי חיים רק פעם אחת. ושום פרסומת של נהג משאית קמוט עם חריצים במצח כי נחשף לשמש באופן בלתי מבוקר לא תמנע ממני לחגוג כמו שאני אוהבת. פעם אחת בעשור מותר לשבור את הכלים ולשבת בים בלי כובע.
ואני באמת מקווה שהחברים - שאיתם תכננתי כל מיני בילויים ונסיעות במהלך החודש הקרוב, שהוכרז כ"חודש חגיגות" ולא מתוך נרקיסיזם עצמי, אלא מתוך צורך להקל על עצמי את החרדה מציפיותיה של הסביבה שאחגוג “כמו שצריך" כי זה 40 - יפסיקו לשאול אותי “אבל את לא לבד ביום עצמו, כן?". אני לא לבד, וגם אם מסיבה כלשהי הייתי לבד זה בסדר. לא מפחיד אותי הלבד, להפך. שתדעו לכם שלפעמים זו ממש מתנה.