יולי 1987, ואני כבר אחרי ארבעה חודשים של טירונות: עדיין עומד בשלשות ונותן "הקשב!", אבל תכלס, כבר הרבה יותר קרוב לחי"רניק שאהיה בעוד חודש מאשר לטירון המפוחד שהייתי עד לפני כמה שבועות. באחד המסדרים המ"מ מבחין בכך שאין לי עדשות מתאימות למסיכת אב"כ (הייתה פעם איזו שטות שכזאת, אפילו שעוד לא נולד החייל שבעת התקפת אב"כ יעצור ויתחיל להתאים בין מסיכה לעדשה) - ונשלחתי לאופטומטריסט כדי שצה"ל לא ייתפס, ברגע האמת, מגשש באפילה אחר משקפיו.
"הפנָיות" היו דרך לא רעה לשרוד את הטירונות: בבוקר היית עולה על מדי א' ויוצא מבסיס הטירונים, שעה אחר כך כבר היית במרפאה הרלוונטית - ומאחר שרוב ההפניות היו לרמב"ם - ואני הייתי חיפאי, כללה כל הפניה גם ארוחת צהריים בבית, מקלחת, שינה קלה במיטה נקייה - וטרמפים כדי להספיק לחזור לשעת ההתייצבות בבסיס.
הקפדתי על אחת כזאת לחודש: משקפיים, מדרסים ועוד. לא הוצאתי פטור ממטלות ולא הורדתי פרופיל, אבל מהר מאוד זיהיתי את הסעיפים הרפואיים שאפשרו לי לזכות בחופשה קצרצרה שלא מן המניין, מקווה שהנעליים האדומות שלי והפוזה של אחד שחזר עכשיו מביצוע בלבנון, ירשימו את הפקידות היפות בחר"פ - מה שלצערי לא קרה מעולם.
בפעם ההיא, אי־אז ביולי 1987, אפילו לא הגעתי למקום ההפניה: עדשות מותאמות למסיכת האב"כ הסתתרו אי־שם בתחתית הקיטבג שלי, אבל היי, זה היה או ארוחה ומקלחת בבית או יום של אימוני יעד מבוצר, ותגידו מה שתגידו: יעדים מבוצרים יש הרבה, אמא רק אחת!
התבוננתי בקנאה מהולה ברחמים
הטרמפ הביא אותי לחיפה וממנו המשכתי באוטובוס לבית הורי. מבעד לחלון הבטתי החוצה: ילדי בית הספר היסודי נראו בכל מקום עם התלבושת האחידה של הקייטנות השונות, התיכוניסטים - בתלבושת האחידה של הים: ביגוד מינימלי, שש–בש ומטקות. התבוננתי בהם בקנאה מהולה ברחמים - ואז זה הכה בי: לעולם לא יהיה לי עוד חופש גדול! לעולם לא יהיו בחיי חודשיים רצופים שבהם אין לי שום מחויבות לאיש מלבד לעצמי, לעולם לא יהיו לי עוד חודשיים תמימים להתלבט בין ים ובריכה, בין "איים אבודים" בבוקר ל"זהו זה" אחר הצהריים, בין נסיעה לדוד בקיבוץ או לאח במושב, בין מחנה הקיץ של תנועת הנוער לסתם שיטוטים ברחבי השכונה אל תוך הלילה ושיחות נפש עד שיעלה השחר וישלח אותי למיטה עד לצהריים לפחות.
נדמה לי שמאז, פחות או יותר, נפער בקרבי חלל שלא יודע שובע: אומנם כשנתיים מאוחר יותר, עדיין במדים, שברתי את הרגל וביליתי כמה חודשים מגובס בבית ואחרי השחרור טסתי ישר לאוסטרליה, עבדתי חצי שנה וטיילתי עוד כמה חודשים טובים במזרח, אבל כבר אז היה ברור שהחופש הזה הוא על תנאי, רק ההכנה לחיים "האמיתיים", שבמסגרתם אני צריך להתחיל לחשוב על חזרה ארצה, על מה ארצה ללמוד, ממה אתפרנס בינתיים - ועוד מחשבות שבגיל 21 נראות "של גדולים".
הגעגועים אכלו אותי מבפנים
ועדיין לא ויתרתי: לפני 14 שנים ניצלתי מצב של "בין לבין" כמעט בכל תחום אפשרי בחיי ונסעתי לכתוב קצת ביוון: שלושה חודשים גרתי על אי שבו חוץ מלפטופ היו לי רק בגד ים, שתי טישירטס וטוסטוס מקרטע - ולרגע אחד לא הרגשתי שאני צריך יותר, אבל אז כבר היו לי גם ילדים שהגעגועים אליהם אכלו אותי מבפנים - שלא לדבר על כמה החלטות הרות גורל שהייתי צריך לקבל בקשר להמשך החיים.
זה היה כמדומני הניסיון האחרון שלי לזכות עוד פעם בחופש גדול, כזה שבו שום דאגה לא רובצת על ראשי, שבו שעמום מבורך ושעות שינה מרובות הם חלק מהשגרה.
יש מעט מאוד רגעים בחיים שנחקקים בזיכרון בדיוק כפי שהיו במציאות, והרגע ההוא של החייל בן ה–18 שיושב באוטובוס, מביט החוצה בילדים שיצאו לחופש הגדול ופתאום נוחתת עליו ההכרה שלא יהיה עוד חופש גדול בחייו, את הרגע ההוא אני יכול לראות אפילו בלי לעצום את העיניים: המושב הלפני–אחרון בצד ימין של אוטובוס אגד, קו 28 שמחבר את נווה שאנן עם מרכז הכרמל, אני במדי א', נעליים אדומות, כומתה ירוקה של טירונים (אבל כבר לפחות עם סמל חי"ר, מצחיק מה שהיה נורא חשוב פעם) מביט בעיניים קרועות בתיכוניסטית יפה, פחות או יותר בגילי - שחיה לה ביקום מקביל שבו לא תהיה לי עוד דריסת רגל לעולם.
מאז, בשבוע הראשון של יולי אני מהרהר תמיד באותו חייל שהתאבל על החופש בלי להבין שעוד מעט כל העולם ייפתח בפניו. לכבודו אני מפנה בוקר של ראשית יולי ממטלות, עולה על האופנוע, קופץ לחוף ולוגם בירה בתשע בבוקר.
לא, עוד לא ויתרתי.