האם נדמה לי, או שבחום יולי־אוגוסט הנטייה לאובר־קיל בוויכוח הציבורי העצבני חזקה מתמיד? נראה שגם במקרים שבהם ניתן היה להגיע להסכמה מקומית, מגויסת כל טענה אפשרית למען אלוהים יודע איזו פואנטה, אם היא קשורה ואם לא. כך למשל, בעמדת המדינה המתנגדת לאימוץ בידי זוגות חד־מיניים, שגרמה לח"כ אמיר אוחנה (הליכוד) להודיע כי לא יצביע בסוגיה עם הקואליציה עד שהמלצת משרד הרווחה בנוגע לאימוץ תשונה.



במקום לשאת אותו על כפיים, עמוד הפייסבוק שלו התמלא בזעם על כך שהוא בוגד בקהילה, שזה מעט מדי ומאוחר מדי, תוך התעלמות מהעובדה שגם כהומוסקסואל, ח"כ אוחנה רשאי שיהיו לו סדרי עדיפויות שאינם תואמים באופן מושלם את אלו של הקהילה הגאה. מותר לו להיות פוליטיקאי ששימור הקואליציה במקרים מסוימים חשוב לו יותר מהקהילה, ושבמקרים אחרים בוחר לשים גבול ברור, כפי שעשה שלשום.


אין ספק שיש עוד כברת דרך לעבור עד לשוויון מלא של זוגות חד־מיניים, אבל כדי להגיע לשם צריך לנצל הזדמנויות לשיתוף פעולה, ולא רק לנצל הזדמנויות לזעוק ש"אנחנו חשוכים" ושתכף יתלו פה הומוסקסואלים ברחובות. האם איבדנו את היכולת להגיע מדי פעם להסכמות?



גם הפירומנים שוחרי השלום מהרשימה המשותפת מצאו סיבה למסיבת קיץ רגע לפני הפגרה: מתברר שמגנומטר בכניסה להר הבית זה "משפיל", לא פחות. בכניסה לכל קניון דלוח (שלא לדבר על הכניסה לכנסת) זה בסדר, אבל באל־אקצא? עד כאן. היה נחמד אם הם היו מקצים חלקיק מזמנם גם לעובדה השולית שנמצא בהר הבית מצבור של אמצעי לחימה. מדוע הם לא אמרו על זה שום דבר? והאם יש סיכוי שבמקום למצוא סיבה להתסיס לעוד "יום זעם", הם יציעו פעם אחת, למען הגיוון, גם איזה יום של דו־קיום?



הטרלול מגיע לשיא בקטטות העיתונאים סביב פרשת הצוללות. במקום שהציבור יזכה להבין את פרטי הפרשה המדאיגה, היא זוכה להסתכלות רק דרך השאלה: האם אני בעד ראש הממשלה בנימין נתניהו או נגדו? הרשתות החברתיות ספוגות בהתנצחויות שגולשות גם לתוכניות האקטואליה. במחנה האחד נמצאים אלה שכל קצה חוט שטרם נבדק מועצם אצלם לטובת קמפיין רק־לא־ביבי, ובמחנה השני נמצאים אלה שטוענים שרק־לא־ביבי זאת כת, אך לא קולטים שהם הפכו לכת בעצמם. דרך עיניהם, ראש הממשלה הוא תמיד רך וטהור, וכל דבר מפורש אוטומטית כמזימה "להפילו". לדידם, זה מותר ואפילו רצוי, כי הם "בסך הכל מאזנים" את הסנטימנט נגדו.



אך אין שום איזון בתפיסת העמדה ההפוכה. במריבות על "מי יותר גרוע" - אף אחד אינו צודק, כי גם עיתונאי השמאל וגם עיתונאי הימין שכחו שתפקידו של עיתונאי אינו לתקוף או לפמפם את משנתו. תפקידו לומר את האמת. אם אתה לא שם את דעותיך בצד כדי להעביר לציבור את כל המידע, אתה עיתונאי גרוע, בלי קשר לעיתונאי אחר ולמה שהוא עשה.



השיח הזה אינו מקרב את הצדק, אלא מרחיק אותו. כשאתה תוקף אוטומטית כל החלטה כי היא לא מתאימה לסנטימנט כללי אוטופי שאתה שואף אליו, אתה לא באמת מקדם את המגזר שלך. וכשאתה חושד אוטומטית בשחיתות אצל מי שלא הצבעת עבורו, ומנקה אוטומטית מכל חשד את מי שמייצג אותך, אתה לא ממגר שחיתות. אתה מאפשר אותה.