1. ספק אם יש בעולם יחידה מיומנת יותר בהשלטת חוק וסדר באזור רגיש ונפיץ ממשטרת מחוז ירושלים. לאורך האינתיפאדות פיתחו שוטרי ירושלים, בסיוע מג”ב, הגדעונים והיחידות הנוספות, יכולות מיוחדות שהופכות אותם לטובים מסוגם בעולם. בראש המחוז עומד ניצב יורם הלוי. האיש הזה הוא הרבה יותר לוחם משוטר. הלוי בילה כל חייו בחוד של הקצה של השפיץ של כל פעולה נועזת שאפשר להעלות על הדעת. הוא היה לוחם בצנחנים ואחר כך בימ”מ והוא פרץ לאוטובוס האימהות בפיגוע ההוא בדימונה ונפצע במרדף ב־89' ופיקד על מסתערבי משמר הגבול ועל היחידה המרכזית במחוז ירושלים ועל מרחב דוד שאחראי על העיר העתיקה ועל מג”ב בירושלים ושוב על הימ”מ. יורם הלוי לא יודע מה זה להסתער שני, לא מפחד משום דבר ולא מתעניין ברעשי רקע. יש לו משימה, הוא יבצע אותה. יעלה כמה שיעלה.
לכן, מובן לגמרי מדוע הבטיח ניצב הלוי לדרג המדיני שהמשטרה תדע “להכיל” את מה שיקרה בירושלים עם הצבת המגנומטרים. הוא הבטיח, וקיים את ההבטחה. יום שישי היה מתוח וסוער, אבל עבר ללא הרוגים ישראלים וללא אובדן שליטה. עד כאן הכל בסדר. העניין הוא שיש חיים גם מחוץ למחוז ירושלים. מי שמקבל את ההחלטה הסופית צריך לקחת בחשבון לא רק את ה”הכלה” הירושלמית. הוא צריך לקחת בחשבון את האפקט שיהיה למהומות על הגדה. על יציבותו של אבו מאזן. על ערביי ישראל. על רצועת עזה. על האזור כולו, כולל ירדן השברירית ומצרים הלא יציבה ועוד לא דיברנו על קשקושי ההסדר האזורי עם סעודיה וכו’ וכו’. כי מי שמקבל את ההחלטה הסופית יודע שהר הבית הוא שורש כל רע, הוא אם כל חביות אבק השריפה. הר הבית, מבחינת המוסלמים, הוא עניין לא רציונלי בעליל. בוויכוח על המגנומטרים ברור שאנחנו צודקים. השאלה היא אם אנחנו גם חכמים.
2. כשעלה על כבש המטוס במוצאי שבת, לפני שבוע ויום, נתן ראש הממשלה נתניהו “סינק” טלוויזיוני קצר. הסרטון ברשת, אין בעיה לצפות בו. הוא דיווח שהתקשר (“לפני כניסת השבת”!) לנחם את משפחות שני המג”בניקים הדרוזים שנרצחו בפיגוע, הוא דיווח שהנחה (“לפני השבת”!) להרוס את סוכות האבלים שהקימו משפחות המחבלים. ואז: “הערב הנחיתי להציב מגנומטרים בשערים שדרכם נכנסים להר הבית”. את זה הוא כבר לא יצליח להפיל על מישהו אחר.
כפי שפורסם כאן ביום שישי, ההנחיה הזו ניתנה מהמותן. לא היה דיון ביטחוני אמיתי שדן בסוגיית המגנומטרים, לא הייתה היוועצות בשב”כ או בצה”ל. היה צורך להפגין עשיה כלשהי וביבי החליט שמגנומטרים יספקו לו את הסחורה. לא בטוח שהוא השקיע בזה מחשבה יתרה. הוא היה בדרך להונגריה וצרפת, כזכור. ביום ראשון התעוררו בצה”ל ובשב”כ עם המגנומטרים הללו, מבלי שמישהו שאל אותם אם הסיפור שווה את המאמץ ואת הסיכונים הכרוכים בו.
3. אם היו שואלים אותם, הם היו אומרים שלא. בטור שפרסמתי כאן ביום שישי שעבר, הבאתי את עיקרי המאמץ העצום של מערכת הביטחון בשנתיים האחרונות, שהצליח להרגיע ולהכיל את התפרצות האלימות שנפתחה באוקטובר 2015 כנגד כל הסיכויים. מאמץ של אלפי אנשים שעלה מאות מיליוני שקלים והביא לפיתוח לא מעט אמצעים, שיטות, תורות לחימה, ניתוחים, מיפויים גיאוגרפיים ומקלות וגזרים. מאמץ שהיה מלכתחילה כמעט חסר סיכוי: גל האלימות היה נטול שדירת פיקוד, היררכיה ארגונית או תשתיות. הוא היה ייצרי, אישי, בלתי ניתן לחיזוי.
למרות כל זה, המאמץ הצליח. כפי שפורט כאן לפני 9 ימים, המספרים חזרו למה שהיו לפני גל האלימות. השד הוחזר איכשהו לבקבוק. החביתה פורקה בחזרה לביצים (משל שהיה חביב על שמעון פרס).
העובדה שמערכת הביטחון לא התלהמה, לא גררה את כל האוכלוסייה הפלסטינית לתוך המהומה, בידלה את המפגעים משאר האזרחים, עודדה את המקומות השקטים ושמרה על אישורי העבודה, סייעה לפרויקט העצום הזה להצליח. אז הנה, סיפור המגנומטרים מאיים להעלות בעשן כבד את כל המאמץ הזה השמיימה. סוף מעשה בחוסר מחשבה תחילה.
עבודה של שנים הלכה לאיבוד. חיברנו בחזרה את כל היריבים שסביבנו. אבו מאזן נאלץ להתחבר להנייה ולמשעל, המלך עבדאללה לנשיא ארדואן, הציר הסוני “המתון” גם הוא לא יכול להישאר אדיש לאל־אקצא. סוד הקיום שלנו כאן הוא להפריד את האלמנטים הקיצוניים באזור זה מזה. המגנומטרים איחדו אותם. כל זה קורה, כשאין בשטח מבוגר אחראי שיכול לקבל פיקוד ולעשות סדר. הנשיא דונלד טראמפ עסוק במגנומטרים שלו, שר החוץ שלו נוכח נפקד, כל השאר לא באמת מבינים מימינם ומשמאלם. אנחנו לנפשנו. מי שקובע את הטון אצלנו הוא הסמן הימני הקיצוני. כולם מתיישרים לפיו. המאבק האידיוטי הזה על קולות הימין עוד יעלה לנו.
4. נתניהו הישן היה מתקין את המגנומטרים, כמו שהוא פרץ את מנהרת הכותל, וכמו שיצא לחו”ל למרות המרמרה ולא התכונן אליה כראוי, וכמו שלא הכין את הקבינט לאיום המנהרות. אבל אותו נתניהו ישן היה מוריד את המגנומטרים מיד כשגילה שהם עלולים להצית את השטח.
הבעיה היא שאנחנו ניצבים מול נתניהו החדש. הוא כבר לא חושש מהתלקחות. הוא חושש מבנט. הוא לא ייתן לטיפוסים מפוקפקים כמו זאב אלקין ומירי רגב להטיף לו. הוא הצליח לנצח את אובמה ואת בוז’י, אז כמה פלסטינים ומופתי יכולים עליו? ובכן, בסוף לא יהיו מגנומטרים. זה ברור לגמרי. חבל שבינתיים אנחנו עומדים על סיפו של גל טרור חדש. מיותר לגמרי.
על עקרונות חשוב ושווה לעמוד. על הביטחון צריך לשמור. קווים אדומים צריך לשרטט כשהם עקרוניים, אסטרטגיים ומהותיים. המגנומטרים לא עונים לאף אחת מההגדרות הללו. למה אנחנו צריכים להיגרר אחר השיח הפרימיטיבי הפלסטיני, עם סמליו המטופשים? אנחנו לא צריכים להוכיח בירושלים לאף אחד את ריבונותנו. אנחנו הריבון היחיד, נקודה. צה”ל הוא הצבא היחיד ששולט ביהודה ושומרון, משטרת ישראל היא המשטרה היחידה על הר הבית. כל השאר, קשקושים.
ולתוך הקשקושים האלה, נשאבנו. אתמול בערב כבר דיווחו הכתבים לענייני משטרה שמתחילים להתקין גדרות שיתעלו את המתפללים למעברים צרים יותר, מה שיאפשר לסנן את החשודים ולבדוק אותם בנפרד. כל זה, במקום המגנומטרים כמובן. מי שלא יורד מהעץ בזמן, נופל ממנו אחרי הזמן.
5. ביום שישי בערב, על הדם, מיהר יו”ר הקואליציה דוד ביטן להתראיין ולהסביר באריכות את דעתו האסטרטגית על הפיגוע. הוא הסביר שהפיגוע אירע משום ש”כוחות הביטחון לא הפגינו ערנות”. הפעם האחרונה שבה ביטן הפגין ערנות הייתה כשנמלט מאימת השוק האפור בראשון לציון. הוא יודע פרק בהישרדות. עכשיו הוא מטיף לשב”כ, לצבא, לאוגדת איו”ש ולכל מי שעמלים יום יום, 24/7, על ביטחון המתיישבים בסיטואציה הנפיצה והבלתי אפשרית שלפנינו. מול דבריו, שנשמעים גם מאחרים (כולל מתיישבי חלמיש, היישוב שבו בוצע הפיגוע המזוויע ביום שישי), צריכים הרמטכ”ל איזנקוט, ראש השב”כ נדב ארגמן ושאר אנשיהם לחשוק שיניים ולשתוק. הם קצינים, לא נבחרי ציבור. הם צריכים לשמור על השד בבקבוק. כשהשד מקשקש בקומקום, הם צריכים להחריש. אני לא מקנא בהם.
6. בלי קשר, השב”כ והצבא צריכים לבדוק את עצמם. אני בטוח שיעשו את זה. הושקעו הרבה מאוד מאמצים בפיתוח האלגוריתמים שינטרו מהאוויר פוסטים כמו זה שהעלה הרוצח כמעט שעתיים לפני שרצח. גם הפיגוע בהר הבית חמק איכשהו וצריך להיבדק. גם התגובה האיטית של הכוחות בחלמיש. יחד עם זאת, אסור לשכוח: בביטחון אין 100%. זו מלחמה סיזיפית. הישגי צה”ל והשב”כ לא פחות מאדירים, אבל תמיד יהיו ימים חלשים יותר. למרבה הצער, הימים האלה הצטברו בשבוע האחרון.
7. מילה אחרונה לחברי הכנסת הערבים־ישראלים. ראיתי שניים מהם בסוף השבוע הזה. את ח”כ חנין זועבי עומדת עם מצלמת סלולר שלופה מול קבוצת מג”בניקים ומנסה, במשך דקות ארוכות, לערער את עצביהם. החבר’ה הפגינו שליטה ואיפוק מרביים. גם בהם אני לא באמת מקנא (לא בטוח שהייתי מצליח במקומם). אחר כך היה זה ח”כ אחמד טיבי, שעמד בפני קהל פלסטיני גדול במזרח ירושלים ונשא נאום חוצב להבות. בצעקות, כמובן (החבר’ה בעולם הערבי לא מסוגלים לנאום בשקט. הם יודעים רק לצעוק). טיבי דיבר על זכותם של המוסלמים על הר הבית, ועל הסכנה הנשקפת לו, וכו’. כשהקהל ענה לו בקריאות “חייבר, חייבר, יא יאהוד”, הוא לא הגיב. כנראה לא שמע.
חברי הכנסת הערבים היו אמורים להיות הגשר המחבר בינינו לבין ערביי ישראל. במקום זה, הם הגשר המוליך את ערביי ישראל, ולצערי גם אותנו, לעבר שערי הגיהינום. חבורה של פרובוקטורים עלובים, מסיתים בני מסיתים, שלא מסוגלים לראות מדורה בלי לשפוך עליה בנזין. במקום להסביר להמונים המוסתים שישראל לא מסכנת את הר הבית, שממשלת ישראל שומרת על המקום הזה בכל כוחותיה ושהמגנומטרים הוצבו שם כדי לשמור על חיים, אחרי פיגוע רצחני שיצא מהמקום, הם מלבים את השנאה וההסתה ורוקדים על הדם.
לפעמים אני משתעשע ברעיון לבטל בדיעבד את הציונות, למחוק את הקמתה של מדינת ישראל ושיבת היהודים לארצם, רק כדי לראות את החברים האלה מסתדרים כאן, במזרח התיכון המלבלב, בלי הדמוקרטיה היחידה המשגשגת בלבו. כמה חשמל היה להם, כמה מים זורמים, כמה דמוקרטיה וכמה חופש. מה היה אחוז תמותת התינוקות בקרבם, מה הייתה רמת חייהם, או התוצר הלאומי הגולמי לנפש. לא צריך לחפש הרבה, מספיק שתציצו בכל אחת מהמדינות הסובבות אותנו, כדי להבין את ההבדל. החמור מכל הוא, שהם יודעים את זה טוב מאוד. ועדיין, ממשיכים להסית, לשקר, ללבות את אש השנאה ולרקוד על סיפו של הר הגעש.