צריך לומר את האמת: האחריות לאלימות היא של הפלסטינים, שהחלו בהתפרעויות לאחר תפילות יום השישי במזרח ירושלים, שהסתיימו "רק" בשלושה הרוגים פלסטינים ומאות פצועים מאש כוחות הביטחון. האלימות הפלסטינית נמשכה בפיגוע שבו מחבל רצח שלושה בני משפחה בליל שבת בהתנחלות חלמיש.
אבל הטיפשות היא של הקבינט. כבר נאמר, לא צריך להיות צודק - צריך להיות חכם. שירות הביטחון הכללי וצה"ל הזהירו כי הצבת המגנומטרים תצית את השטח. וכך קרה.
למעשה, הקבינט חמק מאחריות – ולא בפעם הראשונה – והשאיר את ההחלטה אילו אמצעים לנקוט בידי המשטרה. זו, בראשות המפכ"ל רוני אלשייך, ששכח מאין הוא בא ולא יודע לאן הוא הולך – ובדחיפה של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, התעקשה להשאיר במקומם את גלאי המתכות, שהוצבו בשערי הכניסה להר הבית בעקבות הפיגוע לפני כשבוע שבו נהרגו שני שוטרים.
בכניסות למקומות רבים בישראל, כולל הכותל ומקומות קדושים אחרים, מוצבים גלאי מתכות. אפילו באתרים המקודשים לאסלאם במכה ובמדינה יש מכשירים דומים. הצבת המגנומטרים נועדה לכאורה לחזק את סידורי הביטחון. אבל ברור שלא ניתן לבדוק כל אחד ואחד מעשרות אלפי המתפללים שמגיעים לתפילות יום השישי. אם זה ייעשה ייווצרו תורים ארוכים ותהליך הבידוק יימשך שעות רבות ובפועל ימנע את כניסתם.
ולכן, יותר משזו הייתה החלטה ביטחונית־מקצועית, היא הייתה החלטה פוליטית. היא באה לומר כי ישראל היא הריבון בירושלים ובהר הבית. הפוליטיזציה של החלטות הממשלה והקבינט מתחזקת על רקע מאבקי הכוח בין הליכוד בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו - שמצוי בלחץ על רקע חקירות השחיתות נגדו ונגד סביבתו הקרובה – לבין מפלגת הבית היהודי בהנהגת שר החינוך נפתלי בנט, שנאבקת מול נתניהו על קולות הימין. באווירה כזו, שבה אין מבוגר אחראי שיאמר כי אסור לחשוב מהבטן, הפוטנציאל להסלמה רק הולך וגובר.
בעבר ידעו ממשלות ישראל, גם ממשלות הימין, לנהוג באיפוק, במיוחד ככל שזה נוגע להר הבית, המקום הנפיץ ביותר בסכסוך הישראלי־ערבי ואולי במזרח התיכון כולו. לפני כל החלטה חשובה ידעו ממשלות ישראל להתייעץ עם ירדן, שמכוח הסכמי השלום יש לה מעמד מיוחד בהר הבית, ואפילו עם ערב הסעודית, שלה יומרות להיות האחראית על כל המקומות הקדושים לאסלאם, לא רק במכה ובמדינה.
גם הפעם העבירו ירדן וסעודיה מסרים לישראל וביקשו שלא להיחפז בהחלטות, שגם אם אינן מכוונות להפר את הסטטוס קוו, מתפרשות ככאלה בעיני הפלסטינים, העולם הערבי והמוסלמי. אך הפעם ישראל לא שעתה לפניות לנהוג בריסון ובתבונה - לא להמלצות של השב"כ וצה"ל ולא לאלה של המדינות הערביות.
הגל הנוכחי של הטרור הפלסטיני, שהחל בספטמבר 2015, מאופיין על ידי "תופעת המפגע הבודד", שאין לו שיוך ארגוני. במהלכו נהרגו 40 ישראלים
וכ־300 פלסטינים. גם הפיגוע בחלמיש עונה על דפוס פעולה זה. הוא נעשה בידי צעיר שהודיע על כוונתו שעות לפני כן בפוסט שהעלה בפייסבוק, שבו כתב כי אינו יכול עוד לשקוט על רקע המתרחש בהר הבית. לצעיר, תושב כפר סמוך להתנחלות, אין שיוך ארגוני, אם כי הוא מזוהה עם חמאס. חלק מהפיגועים בגל הנוכחי בוצעו בעקבות הסתה של חמאס, כתגובה או בהשראה על אירועים אמיתיים או מדומים שקשורים להר הבית. גם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהוצא אל מחוץ לחוק, וחלק מחברי הכנסת הערבים אינם טומנים ידם בצלחת ומוסיפים שמן למדורה.
בשנה האחרונה היה נדמה שכוחות הביטחון מצליחים לרסן את עקומת הפיגועים. תרמו לכך פעולות סיכול של השב"כ, לא מעט בעזרת ניטור של הרשתות החברתיות. הפעם השב"כ לא הצליח לנטר מבעוד מועד את תוכניתו של המפגע מחלמיש. צמצום הפיגועים עד לאירועים האחרונים הושג גם בזכות מדיניות נבונה של צה"ל, שמאפשר למאות אלפי עובדים פלסטינים לעבוד בישראל, נמנע מהטלת עוצר וסגרים ומאפשר לנהל שגרת חיים סבירה בצל הכיבוש. גם שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית תרם למגמה זו.
כל השקט היחסי הזה מוטל עתה על כף המאזניים. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הודיע כי הוא משעה את כל הקשרים ושיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. מצרים וירדן מתחו ביקורת על ישראל, אם כי הגינוי שלהם רפה יחסית. בכל מקרה, האוויר נפיץ. החשש הוא שהעימות יהפוך לסכסוך בעל אופי דתי, ואז יהיה עוד יותר קשה לנהל אותו. אולם עדיין לא מאוחר למנוע הידרדרות שכזאת. לכל הצדדים המעורבים – למעט חמאס – יש בכך עניין.
כל מה שנדרש זה מדיניות אחראית ושקולה: על ממשלת ישראל לזנוח ולו לעת הזאת את סוגיות האגו והכבוד ולהסיר את גלאי המתכות משערי הר הבית או להציבם במרחק משם; על חברי הכנסת הערבים מוטלת החובה להתאפק ולהרגיע את המצב; על חברי כנסת מהימין לחדול מהדרישות לשנות את סידורי התפילה בהר הבית; ועל הרשות הפלסטינית לצנן את חמומי המוח אצלם. אמש נראו סימנים ראשונים לכך שישראל מחפשת דרך לסגת בכבוד, בתקווה שהמתיחות תופג, גם אם זה לא יקרה בן לילה.