זה לקח כמעט שנה וחצי, מאז מרץ 2016, עד שהחייל ההורג מחברון (שהיה צריך להיות מואשם ברצח, על פי דעת המיעוט בבית הדין) אלאור אזריה נשפט והורשע, ערער, ערעורו נדחה, ועונשו נותר על כנו. המשפט והקרקס המשפחתי והציבורי סביב האירוע תרמו רבות לזיהוי הקרע בין לוחמים לשימור ערכי צה"ל לבין שוברי ערכים.
מקרה המאבטח זיו מויאל בירדן עדיין לא ברור, אך הוא צפוי להשליך רבות על יחסי ישראל וירדן ועל ביטחון המדינה. במקרה אזריה, הרמטכ"ל וכל אזרח שעיניו בראשו הבינו מיד שמדובר בעבירה חמורה. בעניינו של מויאל, עדיין לא ידוע מאומה על פרטי האירוע. הפרסום המיידי במקרה אזריה תרם להבהרת העניין, וכך צריך להיות גם עם גרסת המאבטח: אני הייתי כאן, הנער עם המברג כאן, בעל הבית כאן, נאמר כך וכך, נעשה כך וכך, הנה דוח רפואי על פציעתי וזהו סיפורי. אם לירדנים גרסה אחרת, יתכבדו ויציגו אותה.
שבוע וחצי חלפו מאז התקרית, ועדיין לא פורסמו תוצאות החקירה כאילו מישהו מסתיר משהו, ולעיכוב יש מחיר כבד ביחסי ישראל וירדן. שלא לדבר על כסת"ח שמקומו לא יכירנו כאשר מדובר בסוגיה ביטחונית רגישה. הירדנים אגב כבר מגישים כתב אישום, וככל שהשתיקה בישראל תימשך - כך יצופו ויתעצמו החשדות. ראש הממשלה כבר קושש את פרוטת הפטריוטיזם שלו, חיבק את מויאל כאשר ברור שאין לו מושג מה באמת קרה שם, משום שהבחור חלף אצלו במהירות הפוטו־אופ עוד לפני שנחקר.
שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר, מצדו, בלי כל קשר למה שבאמת קרה: "אנחנו צריכים להעביר מסר שכל המאבטחים שלנו יכולים להרגיש בטוחים, וברגע האמת מדינת ישראל תעמוד לצדם". את הבעייתיות של עמידה לצדם של חיילים שסרחו חווינו זה עתה במשפט אזריה, ולא נראה שליברמן הפנים.
המלך עבדאללה מאוים מבפנים
בינתיים חיים אצלנו את מלחמות העבר ומדברים על אינטרסים משותפים ועל המלך עבדאללה כמי שחי בחסדם של כידוני צה"ל. אכן, האינטרס המשותף של נתניהו ועבדאללה הוא להישאר בג'וב; הם ומפלגותיהם ומשפחותיהם וכל התלויים בהם. כל הסיפורים על איך חילצנו היום את השושלת מאיומי דאע"ש, ובספטמבר השחור לפני כ־47 שנים, לא ישנו את העובדה שהמלך עבדאללה מאוים בעיקר מבפנים.
ברגע שבו עבדאללה יחוש שהסביבה החיצונית הקרובה אליו, דהיינו עיראק וסוריה, לא מהווה סכנה במובן הצבאי, הקשרים המיוחדים עם ישראל לא יהיו מיוחדים כל כך. מה גם שיש למלך עבדאללה מטרייה אמריקאית. איראן על הגדרות של ירדן? מבחינת ירדן לא מדובר בסכנה ברורה ומיידית, והשושלת ההאשמית בכלל חיה מרגע לרגע ומאיום לאיום מאז הוקמה ירדן ב־1946.
מרגיעים אותנו שהתיאום הביטחוני והמים והגז זורמים כרגיל. אבל לך תעריך את עוצמת התביעה הציבורית והתקשורתית בירדן להמשיך לגלגל את חקירת האירוע ואת יכולתו של המלך עבדאללה להתמודד איתה. תקוות כולנו היא שפרסום החקירה אצלנו יוכיח שהמאבטח לא רצח את השניים בדם קר נוסח אזריה הנוקם, ולא חיסל בדם חם נוסח אזריה הלוחם.