בשבוע שעבר כינה אותי טוקבקיסט בתגובה למדורי המתפרסם באתר העיתון, “חולת נפש”. ככה, שחרר אבחנה בחינם. אחר כך הגעתי לבקר את סבתי, המאושפזת בבית החולים. כשחציתי את הכביש, הולך רגל נוסף שחצה עם בנו - התנגש בי. בהתחלה אמר “סליחה”, כי בכל זאת התנגש בי חזיתית. אחר כך התעשת. האומנם יתנצל אדם כמוהו אם הוא יכול להאשים את הצד השני? לפיכך, תיקן את ההתנצלות וטרח להזכיר לי שבעצם גם אני אשמה כי דיברתי בנייד.



באותו יום ביקרתי בסופרמרקט השכונתי. בתור לגבינות התלקח ויכוח בין שני אנשים. האחד מהם היה מלווה בנכדיו. כל אחד מהצדדים היה מוכרח להוכיח לשני שהוא טועה וכמה הוא עצמו צודק. כשבא השלישי והכריע ביניהם, וליתר דיוק פשוט פיזר את ההתקהלות, אמר הסבא לנכדים שלו בשיניים חשוקות: “חבל, חבל שלא הקלטתי אותו. הייתי צריך לבקש מכם לעשות את זה. הייתי מפיץ את זה ומראה לו מה זה”.



האמת? בהתחלה התרעמתי. מה קורה לאנשים, חשבתי בלבי, שהם מרשים לעצמם להפוך לסוכנות צילום והקלטות שכל תכליתה היא השפלת האחר? איזה מין חינוך מכוער זה, ללמד את הנכדים שלך שהכלי הטוב ביותר לניהול משא ומתן בעולם הוא ייבוש הצד השני? הרי אותי לימדו שגם אם מישהו נורא מעליב אותי, אני צריכה לשתוק.



“זו לא חוכמה”, אמרו לי בבית מאז שאני קטנטונת. “מישהו חייב להיות אחראי יותר ומאופק יותר כדי שלא יפרצו סתם מלחמות, קטנות וגדולות. תבליגי”. והנה, שנים אני מבליגה. שנים שאני מלמדת את הילדים לא לענות גם אם מישהו מתחזר אליהם ונוהג כלפיהם באלימות. “קומו ולכו”, אני אומרת להם. “אפשר לדעת איך זה מתחיל, אי אפשר לדעת איפה זה ייגמר”.



הסידור החדש


אני זוכרת את היום ההוא, שעמדתי ליד הגדר של בית הספר היסודי. הייתי בסוף כיתה א’. לידי עבר ילד רחב מידות שלמד כמה שכבות מעלי. אפילו אני, שמעולם לא הייתי פטיט, נראיתי כמו מחזיק מפתחות לידו. הוא נעמד קרוב אלי, הצמיד את האף שלו לפנים שלי ותקע בלחיי אצבע עבה ומטונפת. אני אפילו זוכרת את הריח שלו. הוא אמר: “תראו איזה משקפיים יש לה, תראו את האבו ארבע הזאת”, לקול צחוקם של החברים שלו. ואני שתקתי. לא אמרתי לו שאני זוכרת איך הוא ברח בזמן שהיה צריך לעשות לו חיסון כי ברח לו קקי במכנסיים מרוב בהלה, מחילה מכבוד כולכם. ידעתי ש”אבו ארבע” זה הרבה פחות משפיל מלחרבן במכנסיים בזמן שאתה משחק אותה אבו עלי ומטיל מורא. ידעתי שזה לא כוחות. שזו חוכמה קטנה מאוד, ושאני, המשקפופרית הקטנה, יכולה לחרוץ את דינו. אבל הוא לא ידע את זה והמשיך להציק לי עד לבואו המיוחל של החופש הגדול.



ואתם יודעים מה, ימים ספורים אחרי תשעה באב, כשרובנו מדברים על החורבנות הקודמים ויושבים דרוכים עד לבואו של החורבן הבא, אני רוצה להגיד שנמאס לי. אתה, סבא נחמד, צודק. חבל, חבל שלא הקלטת את האדון ההוא.



ואתה, האיש שהתנגש בי, תמשיך להכין את הילד שלך להיות זה שחושב שהוא בסדר, אחרת הוא יסתובב כל החיים בתחושה שהוא דפוק. ואתה, הטוקבקיסט, זה שקרא לי “חולת נפש” כי הוא חושב שזה בסדר להסתתר מאחורי מקלדת: הציורים שלך מכוערים ונטולי כישרון. אור בן תמר אתה טוען ששמך, נכון? הנה, אור בן תמר, שי ממני: אתה צייר גרוע. ואת, גברת דליה, שמרשה לעצמה להלבין פניהם של אנשים ברשתות החברתיות ולספק להם ציונים כאילו אין להם לב, רגשות או כל דבר אחר: לכי תעשי עם עצמך משהו מועיל. שמעתי בעמותה שאת מתנדבת בה שאת תקועה להם סתם כך.



איך נראה לכם? סידור טוב? כי אני יכולה להמשיך. מכירים את הקשקוש הרוחני הזה, שמסתובב ברשת כבר שנים, ומציע: “תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך?” אז לא. תרקדו, תלכו, תנשמו, תדברו, כאילו כל הזמן רואים אתכם ומוצמדות אליכם מצלמות מעקב. כאילו אתם AM /PM של פוטנציאל נפיץ בעולם קטן, קטן מאוד. אה, וקצת שקט. תודה.