בסוף שנות ה־70 ניסו בני האדם ליישר קו עם הקונבנציונלי, המוכר והידוע. אני מניחה שזה קרה גם הרבה לפני, אבל אני נולדתי אז, וזה כל מה שאני זוכרת, דוקטור. ובכל זאת, אפשר להבין את אזרחי המדינה הצעירה והשמרנית, שדאגו לשמור על מסלול חיים ברור של תיכון, צבא, חתונה וילדים. גם ההורים בשנות ה־70 היו סופר קונבנציונליים, בלי מאמאזון ומאמאנט והורים פעילים בוואטסאפ של הגן. עם עגלה אחת מקרטעת שעברה בדורי דורות (אני אפילו עפתי מעגלה לא תקנית שכזאת בגיל 3), בלי מנשאים ובלי טכניקת גידול הרצף או איך שלא יקראו לזה.



כשנולד לך ילד בשנות ה־70, היית שולח אותו לגן עם תיק אחיד שיש לו סוגרי מתכת שהיו רותחים בשמש ותלבושת שהייתה לכולם. גן רגיל כמובן, מכיוון שפעם לא היה אנתרופוסופי ודמוקרטי או פתוח. ילדים לא נדרשו לבחור שום דבר שהם חושקים בו אלא לעשות את מה שאומרים להם לעשות. לעמוד בשורה, ליישר את הצווארון בחולצה, להיות בתלם כמו כולם ובעיקר לא לעשות פדיחות לאבא ולאמא מול הגננת.



ובתוך כל התלם הזה, גם אז בשנות ה־70 וגם היום, 10% מתוך כלל האוכלוסייה הם כמו כולם אבל הפוכים, זאת אומרת שמאליים. זה מצחיק מכיוון שבשנת 2017 להיות בשמאל זה בין כה וכה קצת להיות מושמץ, אז אף אחד לא עושה מזה עניין. אבל אתם מבינים שמילדה שמאלית שדוכאה בשנים הראשונות לחייה ועברה טיפולי המרה די מוצלחים, גדלה אישה שמאלית שאומנם יודעת לכתוב היום בשתי ידיים, אבל היא מאוד מאוד מבולבלת.



אני כותבת על כך, מכיוון שהשבוע נערך כנס השמאליים הראשון בישראל במסגרת יום השמאליים הבינלאומי (יש דבר כזה), שנועד להוציא אותנו מהשוליים אל המרכז. והאמת היא שזה משעשע לחזות עד כמה שיגעון הגדלות שלנו הוא רב, ואיך בסופו של דבר מיעוטים אוהבים להתגבש בקבוצות “לוחמניות". אבל זו כבר תמה אחרת.



היציאה מהארון השמאלי


האמת היא שאצלי הטראומה אולי קשה יותר מאיטרי יד ימין כגון פול מקרטני או יזהר אשדות, שעשו קריירה מהגיטרה ההפוכה שלהם, מכיוון שבמשך שנים רבות נאלצתי להסתיר את הנטייה רק כי זה לא הסתדר למורים שלי בעיניים (היינו אולי שתיים בשכבה שלמה). במשך שנים ניסיתי קצת בלית ברירה להפוך לימנית בהצלחה חלקית. משמע, אני כותבת מוזר בשתי הידיים.



עוד בגן הייתה לאה הגננת מכריחה אותי להחזיק את הצבעים ביד ימין. “זה לא נכון", היא הייתה זועקת למראה האחיזה המוזרה שלי, שבעיה מולדת במפרק כף היד (השמאלי, אלא מה) גרמה לי לאחוז עיפרון קצת עקום. גם הורי, שאיש מהם אינו שמאלי - ולמען האמת עד עצם היום הזה לא מבינים איך הדנ"א ההזוי של בתם פרץ דווקא אצלם בבית - היו בטוחים שמדובר בבעיה פיזיולוגית ונהגו להעביר לי את המשחקים מיד אחת לשנייה מתוך אמונה שכל הילדים תמיד הולכים על השמאל עד שמעבירים אותם לימין. בגן החובה שולה הגננת הבינה שהילדה שמאלית, אבל לא השלימה עם אחיזת העיפרון


המוזרה. “אין ברירה, את חייבת לצייר ביד ימין", היא הפצירה. ועד עצם היום הזה יש לי טראומה בכל מה שנוגע לציור.



אחר כך כבר הרגשתי בנוח לצאת מהארון, שמאליים מפורסמים נראו על המסך, ואני ספרתי אותם כנאחזת בקש. כשהייתי צופה בסרט או בקליפ, תמיד הסתכלתי באיזו יד הגיבור כותב. דיוויד בואי, ג'ימי הנדריקס וג'וליה רוברטס, וגם ההוא שהייתי דלוקה עליו בכיתה ו'. אני יכולה לחיות עם זה, אמרתי לעצמי. וכבר לא היה אכפת לי שמישהו יעיר לי על האחיזה המוזרה והבעיה ביד. אני אשא אותה בגאון כמו גיטרה הפוכה, כמו צלקת מקרב, כמו משה דיין והרטייה.



על אף המבטים הנדהמים של אבא שלי שטוען תמיד שיד שמאל שלו היא “מיותרת", והיה בוהה בי שעות בפליאה עת אחזתי בעיפרון לידו, הורי החלו להתגאות בבתם שעל אף ציוניה הנמוכים בבית הספר היא שמאלית והרי שמאליים נחשבים לגאונים, לפחות כך על פי מחקרים באותה התקופה.



אחר כך התברר לי שהקומוניסטים ברוסיה שלחו שמאליים לטיפולי המרה, מה שמסביר את לאה ושולה הגננות שלי, שהגיעו מערבות סיביר הקפואה. אני מניחה שעלי רק להודות להן שעד עצם היום הזה אין לי בעיות עם מספריים ופותחנים של קופסאות שימורים או מכונות אשראי, אך עדיין אני נתקלת בבעיות לוגיסטיות של עכברי מחשב הפוכים בעבודה ומרפקים במסעדות. אבל היי, שאלו יהיו הצרות שלי בחיים. אגב, ממש לאחרונה גיליתי באיזו כתבה שבימי הביניים נשים שמאליות נתפסו כמכשפות (נו, ברור), במזרח הרחוק שמאנים חייבים להיות שמאליים, ובהודו מי ששמאלי נחשב לבן אל. אז בפעם הבאה שתראו אותי, אל תרגיזו אותי פן אכשף אתכם.