מי שמחזיק בעמדות המחנה הלאומי ויקרא את תשובת הממשלה לעתירות שהוגשו לבג"ץ נגד חוק ההסדרה - יתקשה שלא להטיח את ראשו אל הקיר ולזעוק: "איפה הייתם עד היום?" מעבר לעובדה שמדובר במסמך מרתק ומנוסח היטב, שחיבר עו"ד ד"ר הראל ארנון, מי שנבחר לייצג את ממשלת ישראל אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה סירב, מדובר במסמך שכמוהו עוד לא הוגש לבג"ץ, ונדמה שגם לא לאזרחי ישראל. זהו נייר שבו לראשונה מציגה הממשלה בשפה בהירה את עמדתה בעניין ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ומבהירה באופן הכי ברור שיש שהיא רואה בהתיישבות הזו ערך לאומי. לא עוד תשובות מתנצלות, לא עוד הסברים מגומגמים, לא עוד יועצים משפטיים שמנסחים לבית המשפט בשם "המדינה" את עמדתם שלהם, השונה באופן קוטבי מעמדתם של מי שהם אמורים לייצג.



ההחלטה בעתירה הזו לא תהיה רק משפטית. כי כמו שעו"ד טליה ששון ראתה בעיה אחת והשופט המנוח אדמונד לוי ראה בעיה אחרת, כששניהם מנתחים אותה תמונת מציאות, כך יהיה גם בבג"ץ. כל שופט יגיע לתיק הזה עם עמדותיו הערכיות בנוגע להתיישבות, לממשלה ולאקטיביזם השיפוטי, ומשם ייגזר הכל.



כן, החוק הזה פוגע בקניין של פלסטינים שהם בעליהם של קרקעות שעליהן הוקמו יישובים ישראליים. אלא ששופטי בג"ץ יצטרכו לשאול את עצמם מה סביר יותר: להפקיע את הקרקע הזו תמורת קרקע חלופית או פיצוי חסר תקדים לבעלים הפלסטיני, או להרוס יותר מ־3,000 בתים, לעתים שכונות או יישובים שלמים, שהמדינה הייתה שותפה לבנייתם. על שני דברים קשה להתווכח. האחד, שמקרים מקבילים שעמם הייתה מתמודדת המדינה בתוך הקו הירוק היו מסתיימים בוודאות בהפקעה שתמנע הריסת שכונה שכבר נבנתה, גם אם על קרקע פרטית. השני, שלאף אזרח ישראלי שהקרקע שלו מופקעת - לא מוצעים סכומי פיצוי בהיקף גדול כמו זה שמציעה הממשלה לפצות את הפלסטינים.



אחת הדוגמאות המעניינות שמציג בהקשר זה ד"ר ארנון עוסקת בוויכוח שהתנהל סביב מפעל אתא המנוח לפני 40 שנה. המפעל ייצר אז רעש בעוצמה החורגת בהרבה מהמותר, ושכנים שהרעש הפריע להם פנו לבית המשפט. זה נדרש להחליט אם לסגור את המפעל ולשלוח אלפי עובדים הביתה כדי להפסיק את הרעש לשכנים, או למצוא דרך לאפשר לו להמשיך לעבוד. מניעת סגירת המפעל, שמפרנס אלפי משפחות, היא "צורך ציבורי", קבעו השופטים, ואישרו להשאיר את המפעל המרעיש על כנו ולהפקיע את הקרקע של השכנים, תמורת פיצוי כספי, אף שהיה ברור שהם הקורבן בסיפור הזה.



"ואם הפקעת זכות בעלות, צמיתה ובלתי הפיכה, מוצדקת כדי לא לאלץ מפעל פרטי לסגור את שעריו – גם אם האחריות לרעשים שהוא מייצר שלא כדין היא עליו", טוען פרקליט הממשלה, "הרי שקל וחומר שהפקעת זכויות פחותות מזכות הבעלות, תוך מתן פיצוי חסר תקדים... עשויה להיות מוצדקת כדי שלא לפגוע במרקם חייהן של אלפי משפחות ואף למנוע, לעתים, את הריסת בתיהן...".



בבואם לדחות את העתירות נגד ההתנתקות, הציגו שופטי בג"ץ את התלבטותם. "השאלה היא אם התכליות של חוק יישום ההתנתקות נועדו להגשים צורך חברתי חיוני מספיק דיו כדי להצדיק פגיעה קשה בזכויות האדם (בעיקר כבוד האדם והקניין) של הישראלים המפונים. תשובתנו על שאלה זו היא בחיוב". כעת חוזר הכדור לבג"ץ. מי שאישר להרוס את בתיהם של 10,000 איש מתוך מחשבה שחוק ההתנתקות "נועד להגשים צורך חברתי חיוני דיו", קשה יהיה לו לשכנע שחוק ההסדרה, שימנע את הריסת בתיהן של אלפי משפחות, לא עומד במבחן הזה.



ועוד הערה: לפני כמה שנים דן השופט מני מזוז בעניינו של כפר בדואי שקם בנגב על קרקע פרטית שנמצאת בבעלות של יהודי. מזוז תמה אז מדוע שהמדינה לא תפקיע את הקרקע מבעליה היהודי ותסדיר את המקום עבור הבדואים שכבר גרים שם, מהלך קל יותר מאשר לפנות אלפי אנשים מבתיהם. השופט אליקים רובינשטיין תרם גם הוא לא מכבר הערה מעניינת בהקשר הזה, כשהבין שהסיטואציה שבה נהרס בית שנבנה על קרקע פלסטינית פרטית בתוך יישוב יהודי, כשברור לכולם שאין סיכוי שבעל הקרקע יוכל לחזור ולעבד את הקרקע הזו, היא סוג של משפט שלמה שמשהו השתבש בו. "אילו חיינו במציאות 'נורמלית'...", כתב רובינשטיין רגע לפני הריסת בתים בעפרה, "הייתה נמצאת דרך לפצות את העותרים (הפלסטינים – ק"ל) או לרכוש מהם את הקרקע, במצב שבו ניצבים תשעה בתים בנויים בלב יישוב, שהסיכוי המעשי לשימוש של ממש על ידי העותרים בקרקע שתפונה הוא קלוש". בחוק ההסדרה מנסה הכנסת להפוך את המציאות ל"נורמלית". יש לקוות שבג"ץ לא יפריע לה.