לא מאמינה שלבשתי שמלת ערב", מלמלתי כשראיתי את טיב המקום שאליו הגעתי. במרכז הרחבה רקדו נשים וגברים, בני 20 עד 40, לצלילי להיטי העבר של המוזיקה המזרחית. כולם בטי־שירט, ג'ינס קצר או סתם בגד חוף פשוט. זה היה במוצאי שבת. ייתכן כי צעדו ברגל מהים למועדון בדרום תל אביב. עמדתי בצד והשקפתי על כולם. הייתי חייבת להיכנס לעניינים, אחרת אמשוך יותר מדי תשומת לב בשמלת הערב המוגזמת, נעלי העקב שאין לי מושג איך ללכת בהן והליפסטיק האדום מדי. אז חלצתי את הנעליים, הסרתי את השפתון וניגשתי לבר.

"תן לי ערק עם קצת אשכוליות בפנים", ביקשתי מהברמן. ידעתי שערק גורם לי לכאב ראש, אבל הוא נראה כמשקה היחיד שהולם את הסיטואציה.

"סוכר יא סוכר בסבוסה, אבא שלך מה לי עשה", נשמעה ברקע השורה שכבשה פעם את המסיבות. זה מה שהקהל במועדון חיפש, ההתלהבות אמרה הכל.

זיהיתי כמה פרצופים: עורך דין צעיר אחד, פעילה חברתית מבטיחה, עורך בעיתון ומישהי שפעם למדה איתי בקורס קופירייטינג וסומנה כהבטחה בענף הפרסום. הם נראו קצת שיכורים, שמחים מדי.

לא היו שם מגננות. נשים לא הפנו את ראשן לגברים שביקשו לרקוד איתן. הגברים, מצדם, כיבדו את הנשים ורק חייכו בביישנות. אתיופי רקד עם רוסייה, תימנייה עם פולני. תינוקת אחת נישאה על כתפי אביה, מחאה כפיים והביטה מסונוורת ומופתעת באורות הצבעוניים.

"ערס פואטיקה מספר 37, ברוכים הבאים", פתאום פסקה המוזיקה. לבמה עלתה עדי קיסר, המשוררת האהובה עלי ומייסדת האירוע. "לאחרונה הפכתי להיות אמא", היא אמרה. "ורק כשאני מחזיקה את בתי הקטנה בידיים אני מבינה כמה אנחנו צריכים לשים סוף לשיט הזה ולבנות פה משהו טוב יותר".

היא לא הכניסה פוליטיקה, לא קראה להצביע למפלגה, רק ביקשה ליצור חברה טובה יותר. "הבאתי אליכם המון משוררים שאתם אוהבים, מיד הם יעלו אחד־אחד, וכשיסיימו תבוא לפה להקת שפתיים". הקהל היה בטירוף.

זו הפעם השלישית שבה אני מופיעה בערס פואטיקה, ערב הקראת שירה שמתקיים פעם בחודש לערך. תחילה סירבתי. הבנתי שהאירוע מיועד למזרחים הנושאים את דגל הקיפוח, ולא הזדהיתי איתם. סבתי סבלה מאפליה, גם באמי זה נגע מעט, אבל אני מעולם לא נפגעתי. ועל מה כבר יש לקפח אותי? אני לא מנסה להיות חלק מחברה, אני בונה לעצמי תרבות משלי.

עדי התקשרה אלי וביקשה שאשתתף. רציתי כל כך, שמעתי שהאירועים מפוצצים באנשים טובים, ישראל היפה, אבל בכל זאת לא הייתי מעוניינת להיכנס לאף מגירה. עדי, כמו קראה את מחשבותי, אמרה: "תכתבי על אהבה, מרסל, על משפחה. תכתבי סתם זיכרון שיש לך. אין אצלנו הגבלת נושאים".

"באמת?", הופתעתי.

"בואי ותראי בעצמך".

בפעם הראשונה שעליתי לבמה, מול מאות אנשים, הבנתי. לא הייתה שם הפרדה או מלחמה. הייתה שפה משותפת, מקרבת.

סיימתי את כוס הערק, והנה המשורר הראשון כבר על הבמה, מקריא שיר יפה. חצי בערבית, חצי בעברית. אחר כך עולה תהילה חכימי, עוד משוררת שאני כל כך אוהבת, ועושה חסד עם מילותיה. עכשיו אני.

"אפילו אל־ג'זירה הכינו כתבה על המשוררת־סופרת הבאה", משקרת עדי לקהל הצוחק, "קבלו את מרסל מוסרי".

אני נעזרת בידו של החתיך הראשון שמצאתי כדי להגיע לבמה. תכננתי להקריא משהו שכתבתי, על גבר ששר לאשתו שירים שהוא כותב, ובשירים האלה הוא בורא לה עולם טוב יותר מהבית הדל שבו הם חיים. ברגע האחרון הנחתי את הדפים מידי ונכנסתי לפייסבוק שלי. נזכרתי שיש סיפור מתאים יותר.

...

אמרתי לו: "שתוק, יא אשכנזי לבן סיד", והמשכתי ללכת.

היה לי כל כך חם, אז נכנסתי לקיוסק הראשון שראיתי ולקחתי מים מהמקרר. גבר התווכח שם עם המוכר על מחיר הסיגריות. "אצלנו ליד הבית זה עולה 29", הוא אמר.

"אז לך תקנה ליד הבית, אתם התימנים בונקר", צעק המוכר והחזיר את הסיגריות למדף.

שילמתי לו ויצאתי.

...

איש מבוגר בבגדי מאבטח עמד בתחנת אוטובוס והמתין.

זקנה עם עגלת קניות נעמדה לידו ושאלה: "אתה מדבר עברית או רק רוסית?".

"אני דור רביעי בארץ, גברת", הוא עיקם את פרצופו.

הגברת השפילה פניה במבוכה ושאלה: "קו 53 כבר עבר?".

"עוד לא", הוא ענה.

עמדתי גם אני שם וחיכיתי לאותו הקו.

נהג האוטובוס פתח את הדלת וחייך אלינו.

חייכנו חזרה והעברנו את הכרטיסים במכונה האוטומטית.

"תגיד, נהגוס", צעק נער מסוף האוטובוס, "עוד כמה זמן בערך נגיע לקניון?".

"לא יודע", השיב הנהג, "תלוי בפקקים".

"תן לי זמן בערך, אני צריך לדעת, חברה שלי מחכה לי".

"אין לי מושג", אמר הנהג והחל בנסיעה.

"ראית את אלה, באו לארץ מהמדבר ברגל ועכשיו עושים עלינו פוזות", מלמל הנער אל הטלפון. אישה שישבה לידו צחקה.

הנהג הציץ במראה באי־נוחות והגביר את עוצמת הקול של הרדיו. דיווחו שם על שרת התרבות שקמה באמצע טקס ועזבה את האולם. אחד המרואיינים קרא לה "בהמה", השני הסתפק ב"פאשיסטית".

...

"אבל אתה אשכנזי", נשקתי לו בחזרה.

"אז מה? אין כבר עדות בארץ, כולנו מעורבבים. תטעמי ובואי נתערבב גם אנחנו".

...

"איך אתה מצפה שאבין משהו?", שאלתי. "עזבי בדיחות", הוא אמר. "גם ככה היא לא מצחיקה. תגידי, הרבה זמן רציתי לשאול אותך. לכל התוניסאיות יש תחת כזה?".

...

בלילה, אחרי שנרדם, נשבעתי שאם יום אחד ייתנו לי מיקרופון ביד, על במה גדולה ובפני קהל רב, אצעק באוזני אזרחי המדינה כמה טוב להתערבב, כמה אהבה אפשר למצוא בדרך הזו.

...

"תודה רבה ושבוע טוב", סיימתי את הקטע. הקהל הריע וקרא בשמי ואני הרגשתי כאילו עשיתי את קיסריה.

להקת שפתיים עלתה ושרה שיר ראשון במרוקאית. על האמא הדואגת והחמה שכולנו אוהבים, מזרחים ואשכנזים. כבר הייתי עמוק בקהל, רוקדת ומטלפנת לאמי, משמיעה לה את השיר ושומעת אותה מתמוגגת (על אף היריבות הנצחית בין יהודי קזבלנקה ליהודי ג'רבה).

קם פה דור חדש, חלוצי, שמקבל את כולם. מערב ומזרח, שמאל וימין, עשיר ועני. דור שרוצה לבנות ויודע גם לשתות, לרקוד, לשמוח ולאהוב. עוד יהיה לנו מתוק בחיים.