אחד התהליכים המסוכנים שהולכים וצוברים תאוצה בזמן ממשלת הימין הנוכחית קשור בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה פרוצדורלית; כלומר דמוקרטיה הנשענת על המרכיב הטכני הקשור בשלטון הרוב ומרוקנת עצמה לדעת מכל מרכיב מהותי. במילים אחרות, ממשלת הימין ובראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, והשרים נפתלי בנט ואיילת שקד, עושה שימוש הולך וגובר בכוח הניתן להם על ידי העם ובכוחה של הקואליציה ההדוקה על מנת להצדיק את רמיסתם של הערכים הדמוקרטיים.
חוק יסוד החקיקה שמנסה כעת שרת המשפטים לקדם, הכולל סעיף עוקף בג”ץ, הוא אחד הסימנים הבולטים לתהליך זה. הקו המנחה את השרה שקד קשור בתפיסתה כי הממשלה, מאחר שנבחרה ברוב קולות, צריכה לשלוט באין מפריע; גם אם על הדרך היא מקדמת חוקים שמנוגדים לתשתית הערכית של הדמוקרטיה, ובתוך כך הגנה על זכויות המיעוט ושמירה בסיסית על כבוד האדם וחירותו בלי קשר לזהות המחנה הפוליטי, העדתי, הדתי או הלאומי שאליו הוא משתייך.
על אותו רצף רעיוני שרואה ברצון הרוב את הסממן הבלעדי של הדמוקרטיה, נמצאת האפשרות שעם התהדקות חבל החקירות סביב שלטונו של נתניהו, הוא ימצא תירוץ פופוליסטי דיו כדי להוביל לבחירות. או אז, עטור ניצחון, הוא יחזור למשול מחוזק שבעתיים בדעת קהל אוהדת, שתערער על הלגיטימציה של המשך החקירות. רצון העם של רגע הבחירות עשוי להיות חזק יותר מכל מערכת משפט המבקשת לעשות צדק ולבער את השחיתות, ולא מן הנמנע שיוביל להתמסמסות החקירות. בנוסף, אם תתקבל הצעת החוק של ח”כ דודי אמסלם, המבקשת לאסור על חקירות ראש ממשלה מכהן, הרי שנתניהו יחזק את תדמיתו כמנהיג מורם מעם אשר עניינים “זוטרים” כגון טוהר המידות אינם חלים עליו. הגבול הנחוץ בדמוקרטיה בין מוקדי ההון לשלטון יהפוך זניח.
מעבר לענייני חקיקה, עריפתם של העקרונות הדמוקרטיים לטובת רצון העם מתבצעת גם במישורים אחרים. הברכה המוקלטת של נתניהו בשבוע שעבר לכנס מפלגת האיחוד הלאומי עברה מעט מתחת לרדאר התקשורתי. נזכיר, מדובר באותה סיעה שמקדמת כעת “תוכנית הכרעה” מול הפלסטינים; תוכנית בעלת אג’נדה גזענית שהגה ח”כ בצלאל סמוטריץ’ וכוללת מרכיבים של אפרטהייד וטרנספר. ברכתו של נתניהו נועדה כמובן לעקוץ מימין את בנט ולעקר את יתרונה הפוליטי של מפלגת הבית היהודי. אבל מעבר למשחק הפוליטי הנדרש לצורך גיבוש הרוב האלקטורלי בבחירות הבאות, מוכיח נתניהו כי הוא אינו מהסס לרכוב על גבו של האלט־רייט הישראלי ולהשתמש בו כדלק לביצור מעמדו. בדרך להבטיח את שרידותו, הוא אוסף תחת כנפיו כל כוח אפשרי, שביום פקודה יכול להפיץ את מסריו הפופוליסטיים ולצבוע אותם בצבעים של גאולה.
החרב הפופוליסטית היא חרב מתהפכת וחסרת נאמנות. מי שנהנה ממנה היום, יכול מחר להיפצע כאשר זכות בסיסית שלו לא תבוא טוב בעיניים לעמדת רוב. רק לאחרונה התבשרנו ב”הארץ” שמשרד החינוך שוקל להטיל על הורים לממן לימודים בתיכון; דמוקרטיה שרוקנה מכל תכניה הערכיים לא תוכל להגן על זכותם של בעלי ההכנסות הנמוכות לחינוך ולשוויון.