כל תורתו של העולם הזה בנויה על חשיבות. עד כמה אתה חשוב בזמן נתון ועד כמה אתה חסר רלוונטיות לחלוטין בנקודה מסוימת, גם אם מקיפה אותך הילה של חשיבות. לפני יותר מעשור, כשהשתתפתי בהפקה הישראלית של האופרה "כרמן", נתקעתי במעלית של התיאטרון. כשלחצתי על כפתור האזעקה שאל אותי דוד, השומר בכניסה, מי אני ואם אני לבד. זה קרה בדיוק בהפסקה שבין המערכה השנייה לשלישית, אבל למזלי לא הייתי צריכה לעלות על הבמה מיד אחרי ההפסקה.
מצד שני, להיתקע במעלית משא עם מלבישה בסטרס וסטנד מאובק של תלבושות תקופתיות מאיטליה שנודף מהן ריח זיעה של רקדנים, גם אם הן מ"לה סקאלה" במילאנו, זה לא עסק נחמד. כולנו בני אדם, גם אלה שנראים כמו אלילים ונולדו באיטליה ומרוויחים משכורות עתק מלפזז על הבמה. לא כמונו, בני התמותה, שאחרי ההצגה ומחיאות הכפיים הסוערות עולים למונית שירות של קו 5 ועובדים אצל הנהג בלהעביר כסף.
"זו טליה הרקדנית, וכרמן תקועה פה איתי", עניתי לדוד השומר ושיקרתי, לא הייתה לי ברירה אחרת. חולצנו תוך 30 שניות. כידוע, האופרה לא יכולה להסתיים כל עוד הגברת השמנה לא שרה. אגב, המשפט הזה לא רק שאינו פוליטיקלי קורקט היום, אלא כבר לא נכון עובדתית. אני מניחה שמה שהאיטלקים ניסו לומר לא כוון לשומן אלא לגודל הריאות, אבל אי אפשר להוכיח את זה, ואני בוודאי שלא רוצה לעמוד שוב באמצע שערורייה תקשורתית שקשורה לדימוי גוף.
עד היום, בכל פעם שאני מגיעה לבקר את מה שהיה הבית שלי במשך עשור, אני רוצה לשאול את דוד אם האמין לי שכרמן באמת תקועה במעלית המשא בהפסקה, במקום לעשות חימום קולי בחדר הפרטי שלה עם התותים הטריים, אבל שוכחת. הוא בטוח כבר לא זוכר.
ההתמודדות האמיתית
הסיפור הזה גרם לי להבין, אולי קצת בעצב, שאלו הם החיים, שמה שחשוב הוא היכן אתה עומד ביחס לאחרים סביבך ושכל הניסיונות להתעלם מכך שבעולם יש היררכיית חשיבות אנושית, נועדו לכישלון. בסופו של דבר, תמיד ישאלו אותך מי את, מה את עושה, מי הורייך, באיזה עיתון את עובדת ועם מי את תקועה במעלית.
"אל תשכחי אף פעם מאיפה באת", זה משפט שלומד כל מי שנכנס לשואו ביז והפך אומנם קצת לקלישאה, אבל בהחלט מבוסס מציאות. רק שזה לא קשור בלעדית לעולם הנוצץ של הבמה אלא בכלל לכל תחום שבו אור הזרקורים מופנה אלייך או שהטייטל שתלוי לך על הדלת מתחיל לסנוור אצלך את התודעה. וזה מכוון כמו חץ רעיל למוקד תשומת הלב של איזה רופא קופ"ח שלא ממש שש לטפל בי כמו שצריך, כנראה שסתם לא באתי לו בטוב. מישהו שעובד איתי שאל אחרי התקרית: "אז למה לא אמרת לו מי את?", במין תמימות כזאת, ומחשבה שהילת העיתונאי תגרום לדברים לזוז כמו שהם צריכים לזוז עם כל אדם מן היישוב שמשלם הון לביטוח משלים וזכאי לקבל טיפול נורמלי ברפואה ציבורית.
סירבתי, קודם כל כי זה בולשיט. עיתונאים היום זה לא מה שהיה פעם. מניחה שבמקרה זה, רק אם הייתי בתו של מנהל הסניף או כוכבת אינסטגרם שיש לה שלושה מיליון עוקבים, זה היה עובד. ככה זה, הכל יחסי בחיים.
חזרתי בשעת בוקר מוקדמת מאותו מפגש לא נעים בקופת החולים ועליתי על קו 189, לא לפני שכרטיסן בדק אותי בחוסר נחמדות כאחת האדם, שאומנם יש לה תעודת עיתונאי בתיק אבל אינה מתניידת עם רכב צמוד ונחשדת משום מה בפלישה לאוטובוס בלי לשלם. את התלונה שהגשתי על הרופא עשיתי בערוצים המקובלים דרך אתר האינטרנט כמו שכולם עושים כדי לתת להם הזדמנות להוכיח שלא הכל פה זו חשיבות (אני עוד מחכה). כשהגעתי לקפה השכונתי חיכו לי הבעלים החמודים עם קפה על חשבון הבית כי אני חברה, ואחר כך החבר הכי טוב שלי הזמין לי לאנץ' בהפתעה כדי לעודד אותי אחרי הבוקר שבו ראו בי רק מספר חסר חשיבות שמפריע להתנהלות היומיומית של רופא עצלן.
בשורה התחתונה, חשיבות היא עניין יחסי. גיליתי שאין לי שום עניין שאנשים שאני לא מכירה יחשבו שאני חשובה, כי אני לא באמת חשובה למי שלא חשוב לי. ואני הרבה יותר נעלבת מכך שאנשים שחשבתי שאני חשובה להם לא חושבים שאני חשובה כמו שחשבתי מלכתחילה, ועם זה אני באמת צריכה להתחיל להתמודד.