כולם יודעים מי אמר למי "הוא אדם משוגע", "אנחנו נאלף את חולה הנפש", "הפרחח מארה"ב משחק באש", "הגנגסטר הזה", "נהרוס את קוריאה הצפונית", "אני שוקל להגיב בצורה החזקה ביותר שהייתה בהיסטוריה", "טראמפ ישלם ביוקר" ועוד ועוד. ועוד. לא חשוב מי אמר מה, בעיקרון שניהם צודקים. השאלה היא מה פוטנציאל ההתלקחות שאחרי הגידופים.
כשמדובר ב"פוליטיקה", ב"דיפלומטיה" וב"יחסים בינלאומיים", הכוונה היא לאורח שבו יצרה החברה האנושית מנגנונים, כמו האו"ם, שתפקידם להציל חיי אדם ולא לשמש תפאורה למתלהמים עם אצבע על ההדק. אבל תודו שיש משהו מרענן במנהיגים שמדברים כך זה עם זה. סוף־סוף הגיעו שניים ששברו את הפוליטיקלי קורקט, שהסירו את מסיכות הצביעות הדיפלומטיות, והם עושים את זה מעל המקפצה. העובדה שהם משחקים במאזן אימה גרעיני והתוצאה העלולה להיות אפוקליפטית לא מונעת מהם נימת זחיחות מתייהרת, הקולעת היישר אל הבייס של שניהם. המונים הצועדים בהתלהבות למלחמה תמיד היו עניין מקובל למדי; מנהיגות אמיתית זה סיפור אחר.
משבר הטילים בין ארה"ב לקובה ב־1962 התנהל תוך היסטריה, אחריות ופחד של המעורבים, והעולם כולו עצר אז את נשימתו. עכשיו נדמה שמדובר בשני ליצנים שבעצם רק מתמקיינים ביניהם וממתינים שהסיני יחליט איך הוא אמור לנהל אותם. כשמדובר בקוריאה הצפונית, כללי המשחק ברורים. זוהי דיקטטורה אכזרית ומושחתת, המחזיקה בפצצה כדי לבלום כל ניסיון להתנכל לה ולהשיג קצת כסף כדי להמשיך לשרוד. משהו כמו עבריין מועד שמחזיק רימון נטול נצרה בחדר גדוש בני ערובה ועושה קולות של משוגע.
בארה"ב מדובר כאילו בתהליך מסודר של קבלת החלטות במדינה דמוקרטית. אלא שכללי המשחק הדמוקרטיים משתנים שם כיום במהירות ולנגד עינינו. ממדינה שמנסה להתנער מכבלי העבר באמצעות ממשל דמוקרטי נפלה ארה"ב בשבי מפלגה ונשיא שאולי אינם מסכימים ביניהם על טקטיקה, אבל האסטרטגיה שלהם מחזירה את ארה"ב 50 שנה לאחור.
זה קורה לא רק בארה"ב אלא גם בישראל. במקביל לתהליך הדמוקרטי שהתפתח לאטו, גם ארה"ב וגם ישראל מעורבות במלחמות מחוץ לגבולות המוסכמים שלהן. ארה"ב מנהלת כיום כמה מלחמות שונות ברחבי העולם בשליחות האינטרסים האימפריאליים של תאגידי הכלכלה, הביטחון, הדת והפטריוטיזם. ברק אובמה נאבק בהם לטובת דמוקרטיה חוקתית ומדיניות בינלאומית הומנית וגלובלית. הוא לא נכנס לסוריה, התכוון לצאת מעיראק (דאע"ש עיכב) והתווה תוכנית להוצאת הכוחות מאפגניסטן, בעוד דונלד טראמפ מתגבר אותם.
ישראל מנהלת קרבות שאינם קיומיים מאז מלחמת ששת הימים, ובהם לחימה בעצימות נמוכה (מב"ם) בעזה, בגדה, בלבנון ובסוריה. אנשים סבירים ותמימים חשבו שהתהליך הדמוקרטי, תוך כדי ניהול מלחמות שווא, אמור גם לשמור על הדמוקרטיה וגם לדכא את תהליך הגזענות שהפך למדיניות. זה לא עבד.
העניין הוא שהרס הדמוקרטיה פוגע בשיקול הדעת של ההנהגה ושל הציבור בסוגיה האם מתי ואיך לעשות מלחמה. וכך, ככל שהדמוקרטיה מתקצרת, מתקצרת גם הדרך בין איומי טראמפ, קים ג'ונג און ובנימין נתניהו (גם הוא איים בסיבוב האחרון באו"ם) למלחמה של ממש.
בממשלים רבים ההחלטה להבעיר אש שתשרוף את המועדון היא החלטה של פירומן אחד. כדי להתמודד עם גחמות מנהיגים הנישאות על גלי פרא של ציבור משוסה המציאה החברה האנושית את הפוליטיקה, את הדיפלומטיה, את האיזונים והבלמים, את ההפרדה בין רשות מחוקקת למבצעת וכו'. השאלה היא עד כמה החבורה סביב השליט המחליט מעורבת בהחלטתו, והאם יש בכוחה למנוע את יישומה אם היא סבורה שההחלטה שגויה או אסונית.
המודל האמריקאי
בעולם של היום יש כמה מנהיגים שמשחקים באש, כלומר מאיימים באלימות שתעלה בחיי אדם כדי לתחזק את האידיאולוגיה שלהם, את המדיניות שלהם ואת האינטרסים שלהם: קים, נתניהו, טראמפ, חמנאי, פוטין, דוארטה, בן סלמאן ועוד. האמת: לכרוך את כולם בחבילה אחת נראה כאילו... מה?! איראן וקוריאה הצפונית בחבילה אחת עם מדינות נאורות כמו ארה"ב וישראל?! התמיהה וההסתייגות נכונות. בחלקן. מי שמונע את ההשוואה הוא השמאל.
דיקטטורות כקוריאה הצפונית, כאיראן וכסעודיה מחזיקות את אזרחיהן באגרוף ברזל, בעוד בארה"ב ובישראל יש אגפים גדולים שמנהלים מול טראמפ ונתניהו מאבקים על חברה הומאנית ורציונלית יותר.
לרגל ראש השנה קיבלנו מארגון זכויות האדם של האו"ם שי לחג. הדוח השנתי השמיני על מדינות הפועלות נגד פעילי זכויות אדם, הכולל בין השאר את סין, הודו, איראן, פקיסטן, סעודיה, מיאנמר, ונצואלה וטורקיה - וישראל. ממשלת הימין הלאומני־דתי טוענת שמדובר בסך הכל בארגון אנטי־ישראלי אם לא אנטישמי ממש. לא בדקתי, אבל אני משוכנע שגם באיראן ובטורקיה ובסעודיה טוענים שזהו ארגון מוטה נגדן.
ארה"ב, אגב, אינה ברשימה. שם, להבדיל מישראל, מתנהל הקרב על הדמוקרטיה בכל עוזו. יש האומרים שהרס הדמוקרטיה בישראל הוא עניין סגור ובלתי הפיך וכך גם הדרך למלחמה, אבל לא אלמן ישראל. יש הסבורים שאלמנות המלחמה יושיעו, אלא שקינת השכול כיום הפכה לתרועת שופרות המלחמה.
נראה שהדרך להיאבק בנתניהו, בנט, ביטן, לפיד, סמוטריץ' ושות' היא ללכת בדרכי הגויים. כשם שהימין הדתי־לאומני בישראל מחקה את הימין הלאומני והדתי בארה"ב, כך השמאל החילוני והליברלי בישראל אמור להתאחד ולחקות את השמאל החילוני הליברלי בארה"ב.
אלה מחזירים מלחמה לטראמפ אנד קומפני ובגדול. החל בתקשורת המיינסטרים, עבור ברשתות החברתיות, בהתייצבות בתי המשפט המדינתיים נגד חוקי הגזע שלו, וכלה בפוליטיקאים כמו ג'רי בראון מקליפורניה שחתם עצמאית על חוזים למלחמה בשינוי האקלים מול סין, בתנועת המחאה נגד שוטרים גזענים ואלימים (BLACK LIVES MATTER), לברון ג'יימס כינה אותו "כלומניק" (BUM) אחרי תגובתו המתלהמת נגד מחאת כריעת הברך בעת השמעת ההמנון, ונראה שהניצחון הגדול ביותר של הספורט האמריקאי יהיה על טראמפ. זעם ציבורי (שמאלני, בטח שמאלני) מחוף אל חוף גאה נגד החנינה שהעניק טראמפ לשוטר גזען, וזוהי רק רשימת מכולת חלקית שמוכיחה שלדמוקרטיה בארה"ב יש סיכוי טוב יותר מאשר לדמוקרטיה בישראל.