זה אולי לא מקרי שביום שבו אמא שלי, בלרינה בפני עצמה, הצליחה לשכנע אותי לחזור לרקוד בלט - "והפעם רק לנפש" - פגשתי את ברישניקוב. כן, ההוא מהזה. האמת היא שאין כמו לרקוד שוב בגיל 40 נטול הלחץ של גיל הנעורים, הדיאטות הקיצוניות, המשקל שהגיע אז ל־41, הרעב הקיצוני והסטרס הזה שלעולם לא אצליח להתקבל לבלט הישראלי, כי אני לא בגובה המתאים והחזה שלי גדל למידה בלתי אפשרית לרקדנית.
בגיל 3 כבר הייתי מתרוצצת בסטודיו עם אמא שלי, רצה מתחת לפסנתר ומנסה לחקות את הנשים שהגיעו לעשות שיעור בטכניקת גראהם. זה היה ברור שארקוד במהלך חיי באופן מקצועי ואין ברירה אחרת, זה גנטי. אבל טרגדיה שפקדה אותי בגיל 7, שבה דלת הסטודיו המתכתית נטרקה עלי והכניסה אותי לחרדה, גרמה לי לפרוש מהמקצוע בטרם עת ולחפש נחמה בלימודים בקונסרבטוריון למוזיקה ואחר כך בתיאטרון. נחמד. אבל שום דבר לא היה באמת זה.
על אף הפרישה לפני השיא, במשך כל חיי המחול היה שם בצד. המשכתי לרקוד בשביל הנפש חמש פעמים בשבוע במשך יותר מ־25 שנה, אבל לא עשיתי מזה ממש קריירה. הבעיה היא שכשאת בגיל הזה שעוד אפשר לעשות קריירה ממחול - לפחות עד 28, גיל הפרישה הממוצע לרקדנית - לא מרפה ממך המחשבה של "מה היה אם". את לא מסוגלת להיכנס לסטודיו ולהירגע על הבר, אלא בודקת את עצמך בציציות ובעיקר מלקה את נפשך על כך שאת לא מסוגלת לדחוק את הגוף עד הקצה כדי להצליח באמת.
איכשהו החיים לקחו אותי בסופו של דבר למקום אחר שאני אוהבת אותו לא פחות מחלומות הילדות שלי. אם לפני שני עשורים, כשהתחלתי לכתוב באופן מקצועי, הייתם אומרים לי שאעשה מזה קריירה במקום עסקי הבמה, הייתי מורידה לכם את הראש מכעס על זה שבכלל חשבתם על אפשרות אחרת עבורי. בדיעבד למדתי שיש דברים שאי אפשר לשלוט בהם ושתמיד עדיף ללכת על הזדמנויות שמגיעות אלייך, גם אם נדמה שהן מסיטות אותך מהמסלול.
צחוק הגורל
זה באמת נשמע כמעט כמו צחוק הגורל שביום שבו חידשתי את כרטיסיית השיעורים שלי בסטודיו ליד הבלט הישראלי, וחזרתי לכיוון הבית בצעדים קלילים, פגשתי את ברישניקוב. היה לי מוזר מלכתחילה שמיכאיל ברישניקוב, שאותו אני מעריצה וממש לא מ"סקס והעיר הגדולה", יישב בקפה הקבוע שלי באבן גבירול ליד חנות הדיסקים של אילן בן שחר וליד שאדי הירקן. אבל תמיד אמרו לי להתמיד באמונה ולחשוב שהכל אפשרי, גם ברישניקוב יכול להחזיק דירה סודית ברחוב פרופסור שור.
הוא שוחח ברוסית ואחר כך באנגלית במבטא רוסי כבד, ישב כרקדן על הכיסא עם אותה בלורית ברישניקובית, קמטים משורטטים באזורים זהים בפנים (בדקתי תוך כדי מעקב בגוגל תמונות) וקרא עיתון באנגלית. ברישניקוב אחז בטלפון הסלולרי במשך 40 דקות ברציפות ומדי פעם הסיט את מבטו אלי כתוהה אם זיהיתי אותו כהוא מהסדרה. מיד התקשרתי לליאורה שלנו ושאלתי אם היא יודעת שהוא בארץ. אחר כך חברה טובה שמופיעה בפסטיבל "חשיפה בינלאומית" במחול אמרה לי שזה מאוד הגיוני.
ליאת ורותם, החברות שישבו איתי בקפה לא הפסיקו לצחוק ולומר לי שאני מדמיינת, שאין למר מיכאיל הגדול מה לחפש בערב ראש השנה בצפון המשמים של תל אביב, ושאני חייבת חופשה בדחיפות. סדרת תמונות שהעליתי לרשת גרמה לכל החברים לקפוץ ולאשר שאכן מדובר בכוכב הגדול. ידעתי שאין מצב שאני נותנת לו ללכת בלי שאברר מה הוא עושה כאן, וכמובן שאדבר איתו על הכוריאוגרפיות של מץ אק והדואטים עם אנה לגונה, שאותם ראיתי בלופ בגיל 10. אחרי שמיכאיל סיים את השיחה, ניגשתי אליו ושאלתי בנימוס באנגלית אם אפשר "רק שאלה".
"את יכולה גם בעברית", הוא ענה במבטא כבד, וברקע נשמע קול צחוקן של חברותי. "אתה יודע שאתה דומה ל", שאלתי ומיד הוא ענה בעברית רצוצה, "ברישניקוב. כן". הסברתי שאני עיתונאית בהווה ורקדנית בפוטנציה בעבר ולא יכולתי להרשות לעצמי לפספס הזדמנות לאייטם פלוס הגשמת חלום ילדות. הוא חזר לאנגלית, כי העברית שלו "לא טובה", ואיחל לי הצלחה.
אחר כך תהיתי אם אכן מדובר בכפיל של הכוכב הגדול או שמא התפקיד ב"סקס והעיר הגדולה" דפק לו כל כך את מנעד התפקידים בקולנוע, עד שהוא היה חייב להפוך למרגל רוסי בשירות המוסד ולהתגורר בדירת מסתור בצפון הישן של תל אביב, שם רק ילדה אחת עם חלומות גדולים עלולה לזהות אותו.