אפילו סנדי קלטה אותי. פעם, בעבר הלא רחוק, 06:15 הייתה השעה שבה הייתי עולה על יצועי. אבל עכשיו, בצוק העתים, אני מקיץ בשעה הזו, כדי להיות מעודכן אם כבר נפתחה המלחמה, וצריך להיעלם למזרנים. עוד לפני שאני פוקח עיניים רשמית, אני צופה בחלון לראות שהשמש אכן זרחה, חסדי השם, ופוצח בהאזנה לגלי צה"ל. עד לפני שש שנים, זו הייתה תחנת שידור, מיותרת אומנם, אבל הציבור (שזה לא אני) הכיר בנחיצותה, ולו רק בגלל הצורך לשמוע את דיירי אגם הדרעק מוכרים את מרכולתם הדלוחה והסרוחה לנתיניהם הטיפשים, שלצערי אני נמנה עמם.
אבל בשש השנים האחרונות נכבשה יחידה מס' 8764, ד.צ. 01005, שבסיסה ברחוב יהודה הימית ביפו, בידי גוף אנרכיסטי, שנקרא "תא העיתונאיות". מדובר בקבוצה שמתייחסת אל החוק בכלל ואל חוק לשון הרע בפרט כאל המלצה בלתי מחייבת. אחת ממנהיגות התא המחתרתי, הדס שטייף, התחפשה לצ'ה גווארה, הגדירה גברים מפורסמים כמטרות, משל היו חייליו של גנרל בטיסטה, ובמקביל מינתה את עצמה ל"אל קומנדנטה". כן, לדעתי, שטייף
השתלטה על גללי צה"ל ללא מאבק, בתקופת הפיקוד של יצחק טוניק וירון דקל. השניים חששו ממנה כמו משד, וכמובן נכנעו ללא מאבק.
שטייף לא חייבת להיות נוכחת בבסיס כדי להשליט את מרותה. כל העורכים והעורכות פוחדים ממנה. היא אומנם רק כתבלבת פלילים (תפקיד שולי לחלוטין, שיכול/ה לבצע כל חייל/ת, בהכשרה של חודש אחרי הקד"צ), אבל מתערבת בבריונות במבזקים ובתוכנית חדשות. דוגמאות להשתלטות העוינת לא חסרות.
בשבוע האחרון של מרץ 2017 הוזמן נתן אשל, אז סנג'רו של רה"מ, בנימין נתניהו (אשל הוא טיפוס מפוקפק על פי דין משמעתי, בהתייחסותו לנשים שעבדו איתו בעת שהיה משרתה של הגברת נתניהו בלשכת רה"מ), לראיון בתוכנית "וילנסקי וברדוגו" על מאמר שכתב במדור הדעות בעיתון "הארץ". שטייף ראתה את הליין־אפ של השידור, והורתה לעורך הצעיר מירון ששון לבטל את השתתפות אשל בשידור, כאשר כבר המתין על קו הטלפון. ששון, שפחד ממנה פחד מוות, ביטל את הראיון. מפקד גל"צ דאז, ירון דקל, פחד להתעמת עם שטייף, ואפילו לא קיים בירור בעניין.
כולם חוששים
כאמור, תחנת הרדיו הזו היא יחידה צבאית לכל דבר ועיקר. משרתים ביחידה הזו חיילים וחיילות בשירות סדיר, אנשי ונשות קבע, ואזרחים עובדי צה"ל. תקציב התחנה הוא כ־55 מיליון שקל, 40 מיליון שקל ממנו מגיעים מחסויות ומפרסומות. אם אזרח עובד צה"ל היה חורג מסמכותו ביחידה צבאית אחרת - כל יחידה - הדרג הפיקודי הבכיר של צה"ל, היה מתערב מיד; אבל במקרה של שטייף כולם חוששים, כי לכולנו הרי יש חמאה על הראש. לחלקנו יש חמאה שכבר התאיידה אחרי 30 ו־40 שנה, אבל כמו שזה נראה שטייף עם המז"פ של המשטרה שהקימה, עלולה - ובעיקר יכולה - לפגוע בכולם. אז מניחים לה, למה לריב? לך תוכיח שאין לך אחות. שטייף הרי תטען אחרת, כי אולי יש לך אח. שטייף אומרת שהיא כן יודעת, וגם רשויות האכיפה, המשטרה ובתי המשפט, דוממות.
למחלקת האקטואליה של התחנה יש קבוצת וואטסאפ. אתמול העלה אחד מהחברים בקבוצה התבטאות של יו"ר לשכת עורכי הדין במחוז חיפה, עו"ד תמי אולמן, בהקשר לציד האדם שמנהלת שטייף. "אין לפרסם שם של אדם שאינו חשוד, לא הוגשה נגדו תלונה במשטרה, הוא לא נעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום. המפרסם נחשף לעילת תביעה בגין לשון הרע. כדי להוכיח 'אמת דיברתי' המפרסם יצטרך להביא עמו לבית המשפט את המתלוננות שתיחשפנה לחקירה נגדית. אם הן לא תגענה, התביעה תתקבל נגד המפרסם, והוא עלול לשלם כסף רב".
שטייף לא התרגשה מהאמירה של עו"ד אולמן, והמשיכה להתעלל בנתן זהבי. שיא הרשלנות, כתוצאה מהפחד של נתיניה בתוכניות השונות, נקבע שלשום במבזק חדשות מוקלט, שהושמע בתוכנית "וילנסקי וברדוגו". שטייף דיווחה על עוד "עדויות" שצברה נגד זהבי - אבל בסיום דבריה טענה כי גבי גזית הכחיש את התלונות כלפיו. רגע, הרי היא התכוונה בידיעה לזהבי, מדוע גזית מצוטט כמי שדוחה את הדברים מכל וכל? פתרון החידה מתבטא במציאות שלפיה שום עורך או עורכת לא עוברים על הקלטות שהיא מעבירה, הפחד משתק. אגב, כ־15 דקות מאוחר יותר התנצל המגיש ירון וילנסקי על הטעות ששודרה.
אם ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, מעוניין לדעת איך יחידה צבאית שתחת פיקודו מתפקדת, כדאי שיאזין למשדר באפליקציה של גל"צ. המשדר עלה לאפליקציה ב־18:05, אבל יהיה שם רק כמה ימים, אז שהאלוף יזדרז אם בא לו. ואם לא בא לו, זה גם בסדר.
מתמקדת בשדרים מתחנות מתחרות
ועכשיו פאוזה בשידור. כפי שמצהירה הכתבלבת (הכינוי אינו המצאה שלי. הסופר דיימון ראניון טבע את המושג לפני שנים, והוא עדיין צודק בהתייחסות אלינו הכתבלבים) שטייף בטוויטר וברדיו (אין לי פייסוש) "מעדויות שאספתי... הגיעו אלי... אני שליחה... אני בשליחות... אני כתובת... ואני, אני, ואני, כי אני", הציבור אינו מבין מדוע מתמקדת הגברת דווקא בשדרים מתחנות מתחרות. וחלק מהציבור הסתום שלי גם שואל אותי, ואין לי תשובות.
בניגוד לשטייף, אני כתבלב ותיק ומנוסה ממנה אבל לא יודע כלום, גם לא מתיימר. הנחת הבסיס שלי היא שיש גורם מנחה/מפעיל. כפי שצוין לעיל כ־40 מיליון שקל מתקציב התחנה הצבאית מגיעים מפרסומות ומחסויות. הכסף הזה היה אמור להיות נחלתן של 17 תחנות הרדיו האזורי, אולי גם של שמונה תחנות הרדיו בתאגיד. באמת שאיני יודע, אני רק מניח. בניגוד לתחנה הצבאית, שהיא כאבן ריחיים על כספי ציבור, תחנות הרדיו האזוריות משלמות לרשות השנייה כדי לשדר ולמכור פרסומות. זה היה תנאי במכרז לפני 23 שנה. אבל דיירי אגם הדרעק, דאגו לתחנה ואפשרו לה לקחת ביס גדול מהכנסות הפרסום.
מפליא כיצד הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, אינו מתיר לגורמים מסחריים לממן רכישת אביזרים בסיסיים ליחידות צה"ל השונות - על ידי גורמים מסחריים - אבל מפנה את מבטו, כאשר מדובר רק ביחידה אחת: מס' 8764, שאני מגדיר אותה "גללי צה"ל".
איך נכבש הבסיס ביפו ללא קרב ממשי?
הלאה. מי זו הגברת הדס שטייף, ואיך כבשה את הבסיס ביפו ללא קרב ממשי? היא בת 61, מועסקת בתחנה מאז 1989. בספטמבר 2000 הואשמה בבית משפט השלום בתל אביב בסיוע לביצוע האזנות סתר באמצעות טלפון לקציני סגל הפיקוד של מרחב דן במחוז תל אביב. איתה הואשם עמיתה לדסק הפלילים בתחנה, יריב בן יהודה. שטייף סיפקה לו את מספר הטלפון להאזנה, ובן יהודה, שהיה בעברו טכנאי שידור בתחנה, ביצע את הפיצוח. בית משפט השלום הקל עמה וגזר עליה מאה שעות של עבודות שירות, ללא הרשעה. בית המשפט המחוזי קיבל כעבור כשנה את ערעור הפרקליטות על פסק הדין - הפך את ההחלטה של הערכאה הנמוכה והרשיע אותה - אך לא שינה את העונש. ב־31 במרץ השנה, במסר מאיים ששלחה לי, כתבה הגברת הראשונה של ההטרדות: "חבל, חבל, חבל... מעולם לא הורשעתי בהאזנת סתר. הורשעתי בסיוע להאזנות סתר, קיבלתי מאה שעות. בגזר הדין שלי כתוב שמדובר בעיתונאית ידועה ולוחמת צדק".
וואו, מאוד התרשמתי, לנוכח העובדה שהאזנת סתר היא עבירה שדינה חמש שנות מאסר. בכל מקרה, איבדתי את שלוותי המפורסמת ועניתי לה במסר: "בניגוד לכל הסמרטטת שאת מאיימת עליהם, איני עושה לך חשבון. אל תאיימי על זונה ב־ז'. תעשי מה בראש שלך, רק זכרי נתון אחד וחשוב: את רגילה להטיל אימה על אלה שיש להם מה להפסיד, משום מה הם פוחדים ממך. אני שהיד, ואין לי כלום. את רוצה מלחמה? תהיה לך".
שטייף נבהלה כנראה מהמילה "איום" והגיבה מיד. "חצוףףףף תעשה שיעורי בית. לא מאיימת על אף אחד... מבצעת. תעשה חשבון נפש, למה אתה נראה כמו שאתה נראה".
שוב קפץ לי הראש לדם. "תקשיבי טוף, סמרטוטת רצפה שכמוך. אני נראה איך שאני נראה, כי עוד לא מכרתי את עצמי לפלסטיקאים כמוך. אל תאיימי עלי.
מעולם לא היית עיתונאית, את סמל לשרלטנות. מינית את עצמך למגינת הנשים, את בושה. עלי את מאיימת בתביעות? תתבעי ואל תאיימי. כנסי לפרופורציות, אני לא חתול שנהגת לדווח עליו, ששוטרים טיפסו לחלון כדי להצילו. אם הייתה בך טיפת יושרה, היית תובעת, אבל את סמרטוטה ולא לוחמת צדק".
שטייף לא תבעה, כי מי שרק מאיים לא מבצע. מעבר למישור התעסוקתי של הגברת, יש לה גם חיים אישיים. וכמו כולנו, או רוב מוחלט מאיתנו, היא שוכחת שמוסר זה רק שם של דג. היו לה בעבר מערכות יחסים גם עם מושאי סיקור שלה, שבגללי צה"ל ידעו ויודעים עליהן. זה לא מנע ממפקדיה החוששים, להורות לה להימנע מסיקור תחום המשטרה. בכל זאת, עבריינית מורשעת. אבל אם אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד יכול לשמש כחבר הקיבינימט הביטחוני־מדיני, שטייף יכולה להיות אזרחית עובדת צה"ל. עובדה.
מי הסמיך אותה?
גבי גזית ונתן זהבי עובדים איתי ברדיו 103, שנים רבות. עיתון "מעריב" הוא חלק מקבוצת התקשורת שבשליטת בעלי התחנה. את זהבי אני מכיר עוד מימי הג'יפ הירוק באופירה. יש לו פה חבל"ז, תמיד היה לו. אני לא ראיתי ולא שמעתי אותו פוגע בנשים - אבל העובדה שלא ראיתי - אינה פוסלת את המתלוננות. הן רשאיות להתלונן, בתנאי שזהבי יידע מול מי הוא מתמודד.
כאשר שטייף מודיעה לציבור שיש בידיה עשר תלונות ועדויות נגדו, עולה השאלה מי הסמיך אותה לגבות עדויות? עיתונאי אינו מורשה בחוק לנהל חקירה פלילית, הוא מורשה לנהל תחקיר. החוק קובע תקופת התיישנות לעבירות שונות, שטייף מודעת לפרט הזה בחוק. על הרשעתה במחוזי היא כתבה לי לפני שבעה חודשים וחצי: "ממזמן אין לי תיק פלילי, יש התיישנות!". אבל את הזכות שהיא דורשת לעצמה, היא לא מאפשרת לגברים שהיא "חוקרת" ולבטח מאשימה ואף מרשיעה בעבירות פליליות חמורות - ללא משפט - בתחנת רדיו צבאית וברשתות החברתיות.
שטייף וחברותיה יודעות שמשטרת ישראל אינה יכולה לחקור חשדות לביצוע עבירות מין לפני 15 שנים, 22 שנים, 30 שנים ויותר. אז היא והן משתוללות הפקר־הפקר, פטרושקה. כדאי לזכור: עיתונאים, שרים ונבחרי ציבור שהורשעו אצל שטייף ושות', לא הועמדו לדין גם אחרי חקירות משטרה - אבל הם זכו לשיימינג ברשתות ובתקשורת, ונאלצו לשלם מחיר.
אני אב גאה לשתי בנות בגירות: ירדן (26) ויולי (22). מאז הולדתן חרדתי ואני עדיין חרד שהן תהיינה קורבנות להטרדה מינית, או הטרדה בכלל. אני מייחל שעד סוף ימי החרדה שלי לעולם לא תהיה למציאות שאיאלץ להתמודד איתה. כבנותי, ירדן ויולי מכירות אותי היטב, הן יודעות שלעולם לא אוותר, כי אב חייב להגן על בנותיו בכל מחיר, גם במחיר חייו.
אני מודע למציאות המטונפת, שלפיה נשים מוטרדות בכל מקום אפשרי, עם חוק בלי חוק, זה ממש לא משנה, זה המצב בשטח. אומנם חינכתי את בנותי להתמודד עם קשיים ומשברים, אבל אני מודע למציאות שלפיה כל ילדה של אבא לא מספרת לו הכל, או בכלל. די לי לראות נתונים שלפיהם 19 אלף נשים הן קורבנות של אלימות במשפחה מדי שנה; כמו כולם אני יודע שרק תלונה אחת מכל שש הופכת לכתב אישום, ויותר מ־3,000 תיקי חקירה נסגרו ב־2016, כמות שהיא כ־70% מהתלונות שהוגשו בפועל. מנגד כ־80% מכתבי האישום בעבירות מין הסתיימו בהרשעה. כך שעד שהמחוקק לא יחליט אחרת, בית המשפט הוא המקום היחיד לסגור חשבון (באופן חוקי, כמובן) עם העבריין.
תא העיתונאיות כולו, או הדס שטייף לבדה, זו לא אלטרנטיבה, ולו רק בגלל ההכרה שכל אדם זכאי ליומו בבית המשפט, ולא להיות מורשע ברשתות החברתיות.
מילא הרשתות החברתיות, סוג של בית מקדש משוקץ (ההיסטוריה כבר תבוא חשבון עם מארק צוקרברג ודומיו) - אבל תחנת רדיו צבאית היא לא רשת חברתית. ייעודה המקורי היה שידור לחיילי הצבא. פקודות הצבא אינן מתירות פרסום שמו של חשוד בעבירות פליליות, כל עוד לא יודע החשוד את החשדות נגדו, ומי המתלוננים/מתלוננות. במקרה של הדס שטייף, יש כנראה פקודות שונות, שאפילו הרמטכ"ל וראש אכ"א לא יודעים עליהן, וזו עובדה שאי אפשר להתווכח עליה.
ממשיכה בשלה
גבי גזית בן 70, איני חושש לו כרגע. הוא איש חזק מאוד. נתן זהבי בן 71, אדם שנאבק יום־יום, גם במצוקות בריאותיות חמורות, הרבה מאוד שנים. ויש מקום לחשש שהימים האחרונים יחמירו את מצבו הבריאותי. שטייף ממשיכה בשלה לעת עתה, ואני שמח שהוא הקשיב לעצות חבריו ונעזר בעו"ד ליאור אפשטיין ואחרים, כדי להבהיר לו נגד מי ומה הוא מתמודד.
השבוע, כאשר החלפתי ציוצים עם הגברת שטייף, במטרה להזכיר לה שגם אצלה נוצצת החמאה על הראש, היא ענתה: "במקומך הייתי מחרישה... אתה יודע מה אני יודעתתתתתת. רק שאני מכבדת, לא ראוי...". צייצתי בחזרה: "אל תאיימי ואל תחרישי".
כי באמת שקשה לתפקד במציאות שמישהי הציבה את עצמה כקוף על הכתף שלך. זו המציאות כיום בתחנה הצבאית, יש שם כתבלבת שמאיימת על כל הגברים בארץ, סליחה, רק על כאלה שהיא רוצה לפגוע בהם. בתוכניתה של יעל דן בתחילת השבוע היא פתחה ואמרה שהטרדות ותקיפות מיניות הפכו למגיפה. היא ציינה שגם במקום העבודה שלה, כן, גם היא חלק מגלי צה"ל, יש תלונות ומקרים שטרם התבררו. נדמה לי שהיא ציינה גם מקרים של גברים ששירתו/או עבדו (אל תתפסו אותי במילה, על הנתון הזה) בתחנה, והתלוננו על הטרדות. בברנז'ה כבר יודעים במי ובמה מדובר, אבל בניגוד לשטייף לא רצים לספר לחבר'ה.
מצד שני, מאוד מוזר שדווקא מפכ"ל משטרת ההטרדות בשש השנים האחרונות לא "חוקרת" וגובה "עדויות" על המתרחש בביתה שלה (מתגוררת שם כזכור מ־1989), וזה ממש נפלא מבינתי המסמורטטת בלאו הכי. אולי באמת הגיע הזמן שהמפקד של התחנה, שמעון אלקבץ, ינחה את "החוקרת" שלו לבצע בדק בית פנימי? לא הגיע הזמן? בארדו הגיע. תשאלו את יעל דן.
אז הבנת את זה, סנדי? שטייף זו הסיבה שאבא קם מוקדם נורא, כדי להוריד אותך. ושטייף היא הסיבה שאבא מקשיב לשידורים של הגללים, כדי לדעת מי הקורבן הבא. אני יודע שאת כועסת שאנחנו מתהלכים בשוחות, כפרה, אבל זה בגלל שהפגזים נופלים קרוב. אם צריך, נתבצר עם המזרנים, נהיה כמו לוקה בראזי. הרי גדלנו על "הסנדק". יאללה, תעשי כבר, מה את מביטה בי, מה?