רגע לפני חג המולד, במהלך חג חנוכה אירע מהפך מדיני דרמטי בעניינה של מדינת ישראל: ארה"ב אימצה באופן חריג וראשוני את עמדת הקונצנזוס הישראלי בעניין ירושלים והשייכות ההיסטורית של העם היהודי לארצו. ויותר מכך: היא מוכנה להילחם על זה מול שאר העולם.
זו המשמעות של הכרזת ירושלים של דונלד טראמפ וההצבעות נגדה באו"ם. המהלך כולו מוכתם או מעורר ספקות בגלל אישיותו המורכבת, המוחצנת, הבוטה והגסה של נשיא ארה"ב, שלא בוחל בשום אמצעי כדי להאדיר את שמו וליצור סערה. אבל זהו מהלך. עם כל הסייגים, עם כל הסעיפים הקטנים, עם כל ניתוחי הטקסט, המהלך הזה מוכיח שלא משנה מה היו הדברים המדויקים של טראמפ, אלא מה שהובן מדבריו.
שבועיים אחרי כן התמונה ברורה: אחרי ששם יד על הכותל המערבי בביקורו הראשון בישראל, ובכך יותר מרמז שהוא מקבל את הנרטיב היהודי־ישראלי שרואה בכותל מקום קדוש שהוא חלק מהחומה הדרומית של בית המקדש ששכן בהר הבית; טראמפ אמר שירושלים היא בירת ישראל. הוא אמר שהקשר של העם היהודי לירושלים נטוע בהיסטוריה ובכתבי הקודש והתכוון לשלוח את סגן הנשיא מייק פנס לביקור רשמי ראשון בכותל.
העולם הערבי כולו - מאיראן ועד רמאללה - רואה במהלך הזה התייצבות אמריקאית חד־צדדית לצד ישראל, נקיטת עמדה חד־משמעית בעניין מהותי לתפיסה הדתית והמדינית של אחד מסלעי המחלוקת של הוויכוח הישראלי־פלסטיני. המהומות, ההסתה, הקריאה להתנגדות והפיגועים הוכיחו את עוצמת ההתנגדות למהלך של טראמפ. זה עוד לא נגמר.
תגובת הנגד של העולם
כמו לכל מהלך, ישנה לכך תגובת נגד, והמחיר לא פשוט. ברגע שארה"ב התייצבה לצד ישראל, קם שאר העולם ואמר שהוא חושב בדיוק ההפך. מרבית המדינות הבהירו שהן רואות בירושלים המזרחית את בירת מדינת פלסטין העתידית. אם מישהו רצה להוריד את רעיון החלוקה והמדינה הפלסטינית מסדר היום והציע תוכנית חלופית, הוא חטף סטירה מדינית כוללת בסיוע טראמפ, אף על פי שלא רצה בזה.
גם אלה שתמכו בטראמפ הדגישו את ההכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל. נניח צ'כיה ואפילו ארה"ב הרשמית והזהירה. הקרב על התודעה הגיע לאו"ם ויצר מצב בעייתי: ארה"ב במצבה הנוכחי לא הצליחה בינתיים להיות שוברת הקרח הבינלאומית עבור ישראל, אלא נגררה לבידוד הבינלאומי של ישראל. היא נאלצה להטיל וטו במועצת הביטחון של האו"ם מול 14 החברות שתמכו בהחלטה שנועדה להפוך את החלטת ארה"ב.
בוושינגטון ראו בכך חוצפה: מי יגיד להם מה לומר ואיפה לקבוע את השגרירות שלהם? בלימת המהלך במועצת הביטחון הובילה להצבעה בעצרת הכללית ביוזמת הערבים. טראמפ לא נבהל, להפך. הוא הגיב כמו טראמפ: באיום ישיר על המדינות שהצביעו נגד ההחלטה של ארה"ב. הוא גם אמר שישקול לקצץ בסיוע שלהן. הן לא יקבלו מאיתנו כסף וגם יפעלו נגדנו, הכריז. טראמפ נכנס בחדווה לעמדת המיעוט הנלחם על צדקתו ונראה כמו שש אלי קרב.
רעיון הכוח הנגדי
במובן הזה יש דמיון בין טראמפ לנתניהו. הכישרון המיוחד, החיבה המוזרה ואולי כורח המציאות של הדרך הפוליטית שעברו - להיות מכותרים, מוקפים ומבודדים מול כולם. מעטים מול רבים. טראמפ, כמו נתניהו, כועס, רוטן וממורמר, אבל באותה נשימה גם מלא עוצמה ושאר רוח ממה שנתפס בעיניו ככפיות הטובה של התקשורת, של האליטות, של הפרשנים ושל אותם "יפי הנפש" שיוצאים נגדו ולא רואים את הישגיו ואת מנהיגותו המדהימה.
לשניהם ישנה היכולת לשמר את מעמד הקורבן, הסטטוס של האנדרדוג ותחושת הנרדפות והבידוד, גם אחרי ניצחון פוליטי מהדהד במקרה של טראמפ וכהונה של כמעט עשור ברצף במקרה של נתניהו. שניהם מצביעים על הקלף הכי חזק והכי חשוב שלהם: תמיכת העם.
הקשר בין הנאום בקונגרס לדודי אמסלם
מי ששאל את עצמו למה נתניהו היה צריך את הנאום המפלג והבוטה נגד המשטרה, צריך לחפש את התשובה בתפיסת עולמו. קודם כל שימור מעמד הנרדף והקורבן והתפיסה שכולם נגדו: התקשורת, המשטרה והפרשנים. לזה יש להוסיף את "רעיון הכוח הנגדי". נתניהו מאמין, בתפיסה הרציונלית שלו שהדרך היחידה ליצור שינוי היא באמצעות כוח נגדי.
זו הסיבה לכך שהוא נסע לנאום בקונגרס נגד ההסכם עם איראן. כולם היו בעד ומישהו היה חייב ליצור לחץ נגדי נגד ההסכם, ונתניהו התנדב לעמוד בראש המסדר. זו הסיבה לכך שהוא בחר בחבר הכנסת דוד אמסלם להחליף את דוד ביטן בתפקיד יו"ר הכנסת. הוא חייב מישהו שיפעיל לחץ נגדי על התקשורת, על הקואליציה, על דעת הקהל ועל המשטרה. הוא מאמין שקו האמצע תמיד נקבע במאבק בין וקטורים מנוגדים.
כשהפלסטינים לוחצים לקדם את עניין החלוקה וישראל לוחצת לקדם את עניין ההכרה בירושלים, הלחץ מוביל לתוצאה מדינית. בעיני נתניהו השמאל לוחץ על רשויות האכיפה למצות את החקירה ואת הדין וליצור כתב אישום, אז הוא חייב ליצור לחץ נגדי. להראות שאין סדקים בליכוד בפרט ובקואליציה בכלל. וכדי להשיג את היציבות והשליטה הוא יעשה כל מה שצריך, כולל לקדם את חוק המרכולים למען המפלגות החרדיות ואת חוק הלאום עבור נפתלי בנט, לתת תפקידים לאמסלם ולביטן וגם לשאת נאום שמראה לליכוד שהוא עדיין שולט.
התחושה הקשה בליכוד
נתניהו חזר על אותו פזמון מוכר: הם רוצים להפיל אותנו. אותנו, לא אותי. אני זה אתם, אני זה הליכוד, ובלעדי אתם לא בשלטון. האמת, הוא צודק. גם באופוזיציה מודים: אם הליכוד ירוץ עם נתניהו, עם המלצות או בלי, ככל הנראה ינצח. יהיה קשה, יהיה גבולי, אבל יש סיכוי. בליכוד משוכנעים שבלי נתניהו הם באופוזיציה. זה מסביר את השתיקה.
יש תחושה קשה בליכוד. תחושת קדרות. תחושת בושה. הם לא אוהבים את מה שהם רואים ואת מה שהם שומעים, אבל הם לא מאמינים בתרחיש של הזזת נתניהו ושימור הקואליציה והשלטון. זה נמצא רק בפרשנויות הפוליטיות ובחלומות של היורשים הפוטנציאליים, שלא נותנים להם כרגע ביטוי פומבי.
אגב, יש עוד עניין שכדאי להרהר בו. חלק מכוחו של נתניהו היה במסר הסמוי שהעביר לבוחריו: מי עוד יוכל לעמוד מול ממשל עוין ובעייתי כמו זה של ברק אובמה. כעת כשהממשל האמריקאי אוהד ואפילו אימץ חלק מעמדות ישראל, אפשר להניח שההישג הזה יישמר גם בעת חילופי שלטון.
הנחת תוכנית מדינית על ידי טראמפ יכולה לתת לנתניהו את התחושה שיש על מה להילחם, שהוא חייב להישאר בשלטון למרות כל הבעיות. זו גם עילה טובה לבחירות לקראת יום העצמאות. ההכרעה בנושא תתקבל תוך כחודשיים. אנחנו בתקופת ההמתנה.