הזעם על המשבר בטבע הופנה השבוע בעיקר כלפי חברי מועצת המנהלים של החברה - האנשים שאמורים היו לבקר את המנכ"ל ולמנוע מהלכים חפוזים המאיימים למוטט את החברה. ביום רביעי הפגינו כמה עשרות מעובדי החברה מול ביתה של הדירקטורית גליה מאור. הדרך שעשתה מאור למועצת המנהלים של טבע אופיינית מאוד למסלול הקידום במשק הישראלי, שבו מקודמים אנשים על פי התפקידים שביצעו בעבר, מבלי להתחשב באופן שבו מילאו את תפקידם.
מאור הייתה המפקחת על הבנקים. בעת כהונתה אירע משבר הבנקאות הגדול בתולדות המדינה - כשארבעת הבנקים הגדולים, לאומי, הפועלים, דיסקונט ומזרחי, קרסו לאחר שהזרימו מיליארדי שקלים מהונם לרכישת מניותיהם שלהם. כמעט כל הבכירים שהיו מעורבים בפרשה הועמדו לדין או הודחו. מאור נחלצה ללא פגע, בנימוק שהייתה חדשה בתפקיד.
לאחר פרישתה מבנק ישראל עברה לסקטור העסקי וב־1995 מונתה למנכ"לית בנק לאומי. רק לאחר שפרשה מלאומי, ב־2012, התברר כי חלק ניכר מהפעילות ומהרווחים, שעליהם קיבלה בונוסים שמנים, נבע משירותים חשאיים ובלתי חוקיים שנתן הבנק לאזרחים אמריקאים שביקשו להעלים את חשבון הבנק שלהם מעין השלטונות. החקירה שנפתחה בפרשה איימה למוטט את הבנק. איכשהו נחלץ הבנק מהפרשה בזול, עם קנסות והוצאות משפטיות בהיקף של כשני מיליארד שקל.
עם העבר הניהולי המפוקפק הזה צנחה מאור לכורסת מועצת המנהלים של החברה הגדולה בישראל. אפשר היה לנבא את מידת תרומתה לפיקוח על התנהלותה התקינה. מאור היא אולי הדירקטורית עם העבר המקצועי הבעייתי ביותר בטבע, אבל במועצת המנהלים של החברה ישבו ויושבים גם דירקטורים אחרים, שהניסיון והידע שלהם בניהול חברות ענק בתחום שבו פועלת טבע היו קטנים מאוד. הם תמיד היו אנשים מכובדים, שסמכו את ידיהם על היו"ר או המנכ"ל.
טבע אינה החברה היחידה שהדירקטוריון שלה אינו אלא תיאטרון בובות. בישראל יש עוד אלפי חברות ומוסדות ציבוריים, ועשרות אלפי חברי דירקטוריונים. רוב החברות הציבוריות העסקיות נשלטות על ידי בעלים פרטיים, המאיישים את הדירקטוריון בחברים, בבני משפחה ובאנשי סוד. תפקידם העיקרי של הדירקטורים הוא למלא אחר רצונו של בעל השליטה, גם כאשר הוא עצמו אינו חבר כלל בדירקטוריון, מטעמי נוחות אישית.
בכל מועצת מנהלים צריכים להיות שני "דירקטורים חיצוניים", שכביכול אינם מזוהים עם בעל השליטה. כלומר, אין להם קשר עסקי או משפחתי איתו, ותפקידם העיקרי הוא לאייש את ועדת הביקורת המאשרת עסקות רגישות כמו עסקות בעלי עניין בין בעל השליטה והחברה, או את שכר הבכירים בחברה.
אבל ה"חיצוניות" של הדירקטורים החיצוניים אינה אלא מהתלה: הדירקטורים החיצוניים ממונים על ידי בעל השליטה עצמו. הם יכולים לעמוד בדרכו, אבל אז יצטרכו לשלם מחיר: הם לא יתמנו מחדש לאחר שתסתיים תקופת כהונתם, ובעלי שליטה אחרים ייזהרו מלמנות את "עושי הצרות" למועצות המנהלים שלהם.
בחברות הממשלתיות המצב גרוע בהרבה: מועצות המנהלים של החברות אינן אלא מסלקת ג'ובים, כמו גם המינויים הבכירים להנהלות החברות. חלק גדול מהחברות סובלות מניהול חובבני. במקרים רבים מנוהלת החברה בפועל על ידי ועד עובדים תקיף, המפעיל את המנהלים כמריונטות.
בשלוש השנים האחרונות עשתה רשות החברות, בניהולו של אורי יוגב, מאמץ לשיפור המצב: יוגב קבע קריטריונים של השכלה וניסיון מקצועי רלוונטי המהווים תנאי סף למינוי דירקטורים. בהתאם לקריטריונים הורכבה "נבחרת דירקטורים" שמתוכה, קיווה יוגב, ייבחרו דירקטורים ראויים לחברות הממשלתיות. שנתיים לאחר תחילת המיזם הציג יוגב את התוצאות העסקיות המצרפיות של החברות הממשלתיות, שהצביעו על שיפור ניכר ברווחיות, וקבע שהעלייה ברווחים היא פרי השיפור בהרכבי הדירקטוריונים.
עו"ד מישל אוחיון היה יועץ ליחידת הדירקטורים ברשות החברות. הוא האיש שהציע ליוגב להקים את "נבחרת הדירקטורים" וכתב דוחות שעל פיהם נקבעו הקריטריונים לבחירת הדירקטורים החדשים.
יכול להיות שהציפיות מוגזמות? חברה אינה דמוקרטיה והיא מנוהלת על ידי אדם אחד, ולא על ידי דירקטוריון
אוחיון: "ביצעתי מחקר שבדק את הפער בין הציפיות מהדירקטוריונים והביצועים שלהם. בדקתי לא פחות מ־150 מקרים. המסקנה שלי הייתה שהדירקטוריון יכול להיות אפקטיבי אם יש בו אנשים טובים שמקבלים מידע איכותי ומתנהלים בו הליכים נכונים של קבלת החלטות. דירקטורים טובים לא צריכים להיות רק שומרי סף ולבקר עסקות בעלי עניין. לדירקטוריון צריכה להיות מנהיגות".
ונבחרת הדירקטורים היא התשובה?
"הנבחרת היא הישג ישראלי מדהים. השיטה הוצגה לא מכבר בכנס באירופה וזכתה לתגובות נלהבות. גם באיחוד האירופי מתמודדים עם בעיה של התערבות פוליטית בניהול המקצועי".
ברוטו כחלון
"נטו הוזלות. נטו הוזלות. תזכרו את השם הזה", חזר שר האוצר משה כחלון כפרזנטור מיומן במהלך מסיבת עיתונאים שבה הציג עוד תוכנית להפחתת מכסים על מוצרי צריכה. הייתה לו סיבה טובה לנסות לנטוע את הססמה בראשם של השומעים. המילה "נטו" הפכה לציר מרכזי במיתוג המהלכים שעושה השר להפחתת יוקר המחיה. מהלך קודם שלו מותג כ"נטו למשפחה" - חבילת צעדים שכוונה בעיקר לכיסן של משפחות עם ילדים.
אפשר כמובן לשאול מדוע מהלכים ממשלתיים צריכים להיות ממותגים כאילו היו קמפיין של חברה מסחרית, וייתכן שהתשובה לשאלה נמצאת על שלט החוצות שראיתם בדרך לעבודה: במודעה של מפלגת כולנו מצולמים שני ילדים חמודים ולצדם הכתובת "כחלון דואג לנו. נטו". כך מצליח כחלון למנף קמפיין ממשלתי ממומן מכספי הציבור, ולהפוך אותו לקמפיין מפלגתי־אישי, ובמילים אחרות: להשתמש בכספי המדינה לצורכי מפלגתו וקידומו האישי. נכון שטבע העולם הוא שפוליטיקאים מציגים את הישגיהם לצורכי תעמולה פוליטית, וכך צריך להיות. אבל השימוש של מפלגת כולנו במיתוג של קמפיין ממשלתי נראה כבר צעד אחד רחוק מדי.
במשרד המשפטים סירבו השבוע להתייחס ישירות לקמפיין של כולנו. לפני כחודשיים שיגרה דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מכתב שנועד לקבוע גבולות לשימוש הפוליטי שעושים השרים במשאבי המדינה: "המשאבים הציבוריים המוקצים לעבודת משרדי הממשלה צריכים להיות מנוצלים לקידום מטרות המשרד ולא לקידום מטרות אישיות או פוליטיות של נבחרים ועובדי הציבור המופקדים עליו...", קובעת זילבר במסמך, שמטרתו "שמירה על ההבחנה שבין פעילות ממלכתית לבין פעילות מפלגתית או פוליטית, מניעת פוליטיזציה של השירות הציבורי... ומניעת בזבוז משאבים תוך כדי הקפדה על כך שהמימון המוקצה לעבודת משרדי הממשלה ינוצל לקידום מטרות המשרד ולא לקידום מטרות בלתי ענייניות, אישיות או פוליטיות של נבחרי ציבור...".
דובר כולנו סירב להגיב לדברים.