לא מזמן חברה אמרה לי שהאיי־רובוט שלה הוא ככל הנראה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. האמת היא שאני מבינה אותה, אפשר לומר שאיי־רובוט הוא הכלב של שנות האלפיים והלאה: הוא מלכלך את הבית בדיוק באותה המידה כמו כלבלב, מסתובב לך בין הרגליים כשאת נכנסת הביתה, משמיע קולות ומכשכש בזנב בדרכו האלקטרונית. וזה אפילו משמח במיוחד בחורף, לא לחזור לבית ריק אחרי יום עבודה עמוס. אני מניחה שיש שלב כזה בחיים שבו את חושבת לעצמך כמה נחמד שבחדר השני יש מישהו שמחריב לך את השטיח, אבל רק מאהבה ומכוונות טובות.
תמיד צחקתי על הבינה המלאכותית שמתיימרת להחליף מוחות אנושיים בחשיבה רציונלית ונטולת רגשות. הקראש של חברתי על האיי־רובוט (שהשקיעה מחשבה רבה בבחירתו), רק הוכיח לי שלא רחוק היום שבו בובת השוטר בסלון - זו שהפחידה פורצים בדירות של רווקות בשנות ה־80 - תוחלף עד מהרה באיי־גבר שצופה ב־HBO, מחבק במקומות הנכונים ומכבה את עצמו כליל בשלושת או בארבעת הימים הנוראיים בחודש, תלוי מי המתכנתת. גברים, ראו הוזהרתם.
פרקטיקה זו ה־מילה של העידן החדש, וכפי שאני רואה את זה, רגשות עלולים יום אחד פשוט להיעלם כליל עם האבולוציה.
אלגוריתם, קוראים לזה בשפת הפייסבוק. הוא זה שמצליח לקלוע באופן מטופש בחידוני הבאזז פיד ולקבוע מי החברים הטובים ביותר שלך, אלה שעושים לך הכי הרבה לייקים. אלא שהאלגוריתם הפרקטי עדיין מפשל. הוא לא יודע שחבר נפטר ושואל: "רוצה לכתוב לו 'יום הולדת שמח'?", או לחלופין לא מודע לעובדה שחברה שחוגגת איתך שבע שנות היכרות שמחות בפייסבוק, "בואו תחגגו יחד!", כבר לא מדברת איתך.
אז איך זה שאותה בינה מלאכותית הפכה להיות חברתנו הטובה ביותר, אשת סודנו, זו שיודעת בדיוק מה אני אוהבת ובאיזו טמפרטורה, באיזו גזרה אני רוצה את השמלות שלי, מהם הצבעים החביבים עלי וגם מהו טווח המחירים שאני מוכנה להשקיע. איך זה שהבינה המלאכותית הצליחה להבחין בכך שיש לי צליאק ושאני שונאת את חנוכה, כי אף פעם אין בנמצא סופגניות ללא גלוטן.
אותה בינה יודעת שאני אישה שמעדיפה גברים, ומתוך דאגה פולנית יהודית היא מציעה לי מדי פעם פרצופים לא מוכרים של בחורים שאני "עשויה לרצות להכיר", רק כי ייתכן שהזכרתי שם דומה לשלהם בשיחה אקראית עם חברה. מתברר שהאלגוריתם המודרני לא רק רואה הכל, הוא גם שומע הכל.
בעודי מתאפרת בבוקרו של יום שני לפני צאתי לעבודה, אני מציצה באגביות בטלפון שמונח, איך לא, מתחת לאף ורואה שהאייפון 7 החתיך שלי (האנשת חפצים אף היא חלק מהבעיה בעידן הזה) הכין לי הפתעה: סרטון עם מוזיקה מרגשת מהנסיעה האחרונה שלי לירדן. אני מציצה חסרת אמונה, סבורה שהאלגוריתם הטיפש יכין לי סרטון חסר אחיזה במציאות, ומגלה שהעורך הראשי של אפל הכין לי סרטון מלוטש בלי שביקשתי, עם כיתובי תאריכים ותמונות וקטעי סרטונים חתוכים ביד אומן שאספתי במהלך הנסיעה.
המכשיר שיודע שיש פה לקוחה בעלת רגישות יתר ורגשנות בלתי נשלטת, הוסיף מוזיקת מעליות נוגה שפורטת, כך על פי המדע המדויק, על המיתר השלישי בנפש. מודה שנבהלתי.
ייתכן שאני עדיין תמימה ולוקה בחוסר הבנה בסיסי בנוגע לכך שהנוכחות המסיבית בעולם הדיגיטלי רווי הססמאות גרמה לי לאבד כבר מזמן את הפרטיות. מצחיק שמה שהטריד אותי לפני חצי שנה היה המאגר הביומטרי הפרוץ של משרד הפנים, ולא כרטיס האשראי שלי שהפיל את אמזון קינדל בתקופת החגים.
אני באמת רוצה לחזור לדבר עם אנשים לא רק דרך וואטסאפ או טוויטר. מנגד, אלמלא אלה ובהתחשב בלו"ז הפרויקטים שלקחתי על עצמי בזמן האחרון, סביר להניח שהייתי הופכת לאדם ערירי ומנותק, כי לא היה לי זמן לשמור כמו שצריך על קשר עם כל מי שאני רוצה שלא דרך מסך. מצד שלישי, ואיך סבתא שלי הייתה אומרת: כשרוצים באמת, מוצאים זמן, לא רק למפגש עם חברים או למכון כושר, אלא גם זמן לנקות את הבית כמו שצריך מבלי להשתמש באיי־רובוט שהורס בפעם השלישית את השטיח, ובלי לחשוב על הצורך באיי־גבר. כי תכלס, אין כמו להציק באהבה מדי ערב ליצור בשר ודם, גם אם הוא בכלל מאוהב בשלט.