כנסת ישראל יום שני. אני מגיע למשכן שעות בודדות לפני הצבעה דרמטית, אחת מני רבות במניין האקשן האינסופי שבית המחוקקים שלנו מייצר. המליאה מפוצצת. האולמות והפרוזדורים עמוסים לעייפה. אני ממתין ליד אחד האולמות שבו מתנהלת ישיבת סיעה ומחכה לסיומה. המרואיין שלי, שאליו התלוויתי בשבועות האחרונים, מתדיין בפנים. מקורבים, מבקשי עצה ואזרחים שמחפשים אוזן קשבת ממתינים גם הם ליד הדלת. חלקם מתקרבים לבדוק אם אוכל לעזור. לא בטוח שהם יודעים את שמי, אבל הפנים מוכרות להם ובייאוש הכללי כנראה זה מספק.



שניים ניגשים ומסבירים על מאבק נגד פינוי, אחרי שהוכרז שבמקום שהיה ביתם ייבנה גורד שחקים. ההתנהלות מול המנהל, לפי התיאור, קשה. אני מאזין ומסביר בחוסר אונים שאין לי דרך לסייע. הקושי שתופס אותם הוא לא תחום המומחיות שלי. ברגע שסיימו, אדם נוסף תופס לי את האוזן ומתחיל לספר על דרכו בפוליטיקה ועל שנות הוותק והמומחיות שצבר במבוך הביורוקרטי. לא מבין איך ולמה נפל עלי. גורל מר.



ישיבת הסיעה עדיין בעיצומה. אחרי שבע דקות שבהן השיחה לא מתפתחת ואט־אט הופכת לחד־צדדית, חיפשתי דרך לברוח. הצילו. אבל בכל פעם שאני מצביע כתירוץ גואל על הצלם שבא איתי, שממתין בחוסר מעש בפינה הרחוקה של המעבר, הדובר הפעלתן פוצח בגל חדש של מלל. מתברר שפגשתי באיש שלא נושם ומתמחה בהחזקת שבויי שיח בלי אפשרות לחנינה מוקדמת.



בתום 20 דקות של ייסורים וחפירה תפסתי רגע שבו בלע מעט רוק וחמקתי. לא לזמן רב. אדון אחר אוחז בכתפי ומנתח ראיון שערכתי לאחרונה עם חבר כנסת נודע. המבקר האקראי טוען שהחמצתי את הפואנטה והייתי רך מדי. אותו חבר כנסת, אגב, חשב אחרת ושלח לי כמה הודעות נוזפות אחרי שידור המפגש המצולם בינינו.



בינתיים הסתיימה הישיבה. עשרות פוליטיקאים יוצאים מהאולם בריצה ובעקבותיהם דולקים המוני אנשים, בהם מקורבים ויועצים. תפסתי את חבר הכנסת שלי שהיה טרוד במיוחד. החלפנו כמה מילים עד שהמשיך בזריזות.



הרעב קופץ עלי ויש לי עוד כמה שעות לשרוף. אני פוסע בקלילות למזנון, פשטה השמועה שמגישים היום פתיתים. רואה ח"כית שקרובה ללבי. עוצר. מקשקשים בידידות. לפתע פונקציונר בכיר במפלגה חשובה שלא ממש מחבב אותי, שועט לעברי. אני מנתר לכיוון מחסה קרוב ובאותה נשימה ממשיך לשוחח עם הפוליטיקאית כשעציץ פלסטיק ענק מסתיר את גופי. למזלי, הארכי־יריב התרכז בעיקר במכשיר הנייד שלו ולא שם לב לנוכחותי. הסכנה חלפה. יצאתי מהכוך וחזרתי לחלום על פתיתים.



רגע לפני הכניסה להיכל הקולינרי אני רואה את אותו חבר כנסת מהראיון הנזכר למעלה. הוא יורד במדרגות, ממהר לקומה התחתונה. כולם מזדרזים פה. אומנם האיש רחוק ממני, אבל מהבהלה דפקתי פזצט"א. למרבה הפליאה אף אחד לא אומר דבר. בין כל המוזרויות במקום הזה קפיצה והשתטחות הן עניין נורמלי לחלוטין. התאוששתי מהמגע המפתיע עם הקרקע. ריחם של הפתיתים כבר נישא באפי. אבל כמשה חזיתי בפלא ולא זכיתי להגיע אליו.



פרסונה ציבורית מתחום הבידור שביקרה בכנסת תפסה אותי לאמבוש. כשחברו מתעד במצלמה סלולרית, האיש החל להטריל אותי במיני שאלות וטיעונים שעיקרם: מדוע לא קיבל כתבה אוהדת ומפרגנת באחת מהתוכניות שבהן אני מעורב. לדעתו מדובר בקונספירציה שמאלנית ומרושעת של גורמים המבקשים להשתיקו. בתחילה עניתי במתינות וכשראיתי שהאדם שהחזיק את הנייד התעייף, עברתי למתקפה. האפיזודה הזו הסתיימה בשיחת טלפון שהרעידה לי את הכיס. עניתי. מתברר שדמות בכירה בפוליטיקה הישראלית הבחינה בכך שאני במשכן ומבקשת להיפגש איתי. נעניתי מיד.



מידה מסוימת של יוהרה ילדותית החלה להשתלט על האגו. אם אדם כזה רוצה לשוחח איתי, כנראה אני שווה משהו. צעדנו אנוכי והצלם, שהיה כבר טרוט עיניים ומותש, ללשכה המדוברת. בטני ריקה אבל חזי מתוח כחזה גנרל סובייטי עטור שבחים מהכיבוד. למרבה הצער, מי שתיאם את הפגישה בישר על עיכוב קל שהפך לעיכוב ממושך. הרנדוו נדחה למועד בלתי ידוע. זינקתי בחזרה למזנון. בדרך עצרו אותי דובר של פוליטיקאי, חבר מועצה בעיר דרומית קטנה שהציע שאציף בטלוויזיה בעיית ניקוז חמורה ששכיחה באזורו ואישה שכבר פנתה אלי בעבר והסבירה לי, שוב, שיש לה עדויות חותכות שנוגעות לשחיתות בענף הלול.



אחרי כל אלה, בשעה טובה הגעתי לסעוד. למרבה הצער, כמו תמיד, הפוליטיקה הישראלית מאכזבת. הפתיתים אזלו. נעמדתי עם מגש ריק בידי ובאותו רגע ממש טפח על גבי באופן בלתי נעים בעליל חבר כנסת כעוס שבא לסגור חשבון על ראיון לא אוהד.