זה לא פשוט להתעורר בוקר אחד ולהחליט שאת מעמידה למבחן את כל מה שאת מאמינה בו, את מה שנשאת כל חייך כדגל האמת שלך, זה שלא העזת לזוז ממנו מילימטר ואם מישהו העז לבקר אותך שחטת אותו ללא רחמים.
אתם מכירים את האנשים האלה שמנופפים באמת שלהם, אלו שלא מצליחים לראות או לשמוע על אמת אחרת? ברוב המקרים זה לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך אחיזה במשהו שאפשר לשלוט בו בעולם המטורלל הזה. באמונות אפשר לשלוט, אבל בחיים עצמם אי אפשר. ״זו האמת שלי״ הוא משפט שמצליח לעצבן אותי בזמן האחרון. אולי כי בדרך כלל מה שמעצבן אותנו יותר מכל אצל אנשים אחרים הוא הדברים שמעצבנים בתוכנו.
אם אני מביטה במראה ומתעלמת ממי שאני חושבת שאני היום - כי גם זה בולשיט אחד גדול - וחוזרת כמה שנים לאחור, אני מתבאסת ממש לגלות שכל ״האמיתות״ שלי שנלחמתי עליהן כל כך קשה, לא רק שכבר לא רלוונטיות ונראות מגוחכות, אלא ייתכן מאוד שלא היו אמיתות מלכתחילה.
זה מאוד מבלבל, בעיקר בתקופה שבה כולם נלחמים נגד משהו ואת יודעת שאת רוצה להילחם גם, אבל לא בדיוק מבינה איך ואם זו הדרך הנכונה עבורך. ואפילו לא נותנים לך רגע של חסד לחשוב. זה מבלבל מאוד להתעורר בוקר אחד ולגלות שאולי היו לי פעם עקרונות ומכרתי את כולם, רק כי יום אחד נזכרתי לגלות שהאמת שלי לא עושה אותי מאושרת יותר. ואיך יכול בכלל בנאדם להגדיר את עצמו בלי שתהיה לו אמת?
במשך שנים האמנתי, למשל, שאני לא יודעת לבשל. מעולם לא שרפתי משהו, מלבד כמה ביצים על האש, אבל חוסר האונים ואולי חרדת הביצוע ממה שיגידו עלי אם אכין משהו שייצא גרוע, מנעו ממני להיכנס למטבח. החלטתי שזה ״לא בשבילי״ ו״בחיים לא יתפסו אותי שם״, וגם יצרתי לי תדמית שאותה הזנתי תדיר וכבר הפכה להווי: טליה, את אחראית על היין ועופי מהמטבח.
אנחנו משתנים כל הזמן
האמת היא שבכלל לא ניסיתי לבשל. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה הוצאתי את ״סיר הנדוניה״, כך קראנו לו בלעג בבית על שם כלי המטבח שסבתא שלי הייתה שומרת בארון לבנות שיתחתנו, מה שכמובן נמשך נצח עד שקרה, אם בכלל. רציתי לתת לעצמי תחושה של בית. מצחיק שמי שרצתה תחושה של בית היא זו שתמיד אמרה שחלום חייה הוא לגור בבית מלון עם ריהוט גנרי, כלים חד־פעמיים וארעיות לא מחייבת, כזו שמשחררת אותך מהבלי שגרה אבל כובלת אותך בבדידות אינסופית.
ובדיוק עברתי דירה, החלפתי קריירה, כל החבורה שלי התפרקה לרסיסים והלכה לעזאזל והייתי לבד. לא יודעת למה חשבתי לעצמי שסיר של אוכל עם טעם של בית יכול לשפר את חיי. כי אני הרי ממש לא אמורה לדעת לבשל, וטליה זה תמיד רק יין ועופי מהמטבח שלא תשרפי אותו. אז פשוט התחלתי להכניס לסיר כל מיני תבלינים שזכרתי שהיו קבועים במקררים של כולנו ועבורי היו חסרי משמעות. בלי לדעת דבר או להתייעץ עם אף אחד יצא לי סיר של סבתא. כזה שאפילו אמא שלי לא מצליחה להכין.
אני זוכרת שבלילה לפני שסבתא שלי עצמה עיניים לעולם, האזנתי בלופ לשיר של טום ווייטס שאף אחד מחברי לא מכיר. לא הצלחתי להירדם ואז ראיתי את סבתא בעיני רוחי והייתה לי מין תחושה מוזרה בבטן שבבוקר מישהו יודיע לי שזה נגמר. צדקתי. אני לא מאמינה בדברים האלה כי: ״אני? נראה לך? אין כזה דבר״, ובעצם אולי עכשיו כבר כן.
ולאחרונה אני מוצאת את עצמי בוחנת את תגובותי, בעיקר אלו הנחרצות, על כל מיני נושאים ברומו של עולם וגם בדברים הפשוטים והקטנים שמתחילים במילים: "אני בחיים לא", "אין מצב ש" ו"מה פתאום, נראה לך שאני אעשה את זה?". כמשחק משעשע אני מחליטה לאתגר את עצמי ולקרוא תיגר על כל מה שהאמנתי שאיש לא יזיז אותי ממנו.
מבחינתי, תם עידן המחשבה האוטומטית, ההידבקות להרגלים והנהירה אחרי משהו כי צריך ללכת לאן שכולם הולכים. אנחנו משתנים כל הזמן, ואמיתות הן לא קבוצת כדורגל או מפלגה. ובעניין החלק השני של המשפט הייתי שוקלת שוב את דברי, גם מפלגה היא לא אמת. שום דבר היום לא דומה לאתמול, ואין מונח כזה "נצח". חשבתי פתאום שאולי אני טועה בכך שאני מתעקשת תמיד להיות זו שתלך נגד הזרם רק כי זו האמת שלי ואולי אני מפסידה משהו. ואולי ההתעקשות שלי לא להיות כמו שמצפים שאהיה היא כבר לא אמת רלוונטית מבחינתי. נראה כמו אתגר חדש ל־2018.