בשבוע שעבר פורסם עוד פרק בסדרת מכתבי השמיניסטים. 63 צעירים הודיעו לאומה ב"ידיעות אחרונות" שהם מסרבים להתגייס לצה"ל משום שיש להם בעיה, כך לפי המכתב שפרסמו, עם המיליטריזם בחברה הישראלית, עם השליטה על הפלסטינים ועם הפגיעה בזכויות האדם. בואו נשים בצד את סוגיית הסרבנות, שאני כשלעצמי לא שולל אותה באופן אוטומטי. בואו נשים בצד גם את חבורת הסרבנים הספציפית הזו. השאלה שקופצת לי בראש עם כל פרסום כזה היא איך זה שכמעט כל הסרבנים, וכל המאיימים לסרב, וכל מחברי המכתבים, באים מהצד השמאלי של המפה, אבל האגף הציוני־דתי הוא זה המותקף כל הזמן על נאמנותו לצה"ל ולמילוי פקודותיו. כולנו מכירים את השאלה הנצחית: "למי החיילים הדתיים נאמנים יותר, לרב או למפקד?" ואתה מסתכל על הנתונים, העובדות וההיסטוריה, ולא מבין איך הציונות הדתית היא שמוצאת את עצמה על ספסל הנאשמים בסוגיה הזו, כשהורתה, לידתה וגידולה של הסרבנות נטועים בערוגות השמאל, ורק בהן.
כבר ב־1970 נשלח מכתב השמיניסטים הראשון על ידי קבוצה של תלמידי תיכון ירושלמים שתהו על מה ולמה הם צריכים להתגייס כדי להיהרג בתעלת סואץ. הקבוצה הזו באה משמאל. ב־1979 שלחה עוד קבוצה של תיכוניסטים מכתב לשר הביטחון. חותמי המכתב הזה הגדירו את עצמם כ"סרבני כיבוש", והודיעו על סירובם לשרת ב"שטחים הכבושים". גם הם, כמו שאפשר להבין, הגיעו מהפינה השמאלית של הסקאלה. בשנת 2001 שלחה עוד קבוצה של בני נוער מכתב לראש הממשלה, הפעם היה זה אריאל שרון, כשחלק אחד בה מודיע על סירובו לשרת ביהודה ושומרון וחלק אחר על סירובו לשרת בכלל. שנה אחר כך יצא עוד מכתב כזה, עם 350 חותמים, שגרר בעקבותיו מכתב תגובה של שמיניסטים דתיים שהודיעו שישמחו להתגייס ולשרת את המדינה, ככל שזו תצטרך אותם.
הציונות הדתית עברה את ההתנתקות כמעט ללא סרבנות
ב־2005 הגיע המכתב הבא משמאל, הפעם של 250 צעירים שהכריזו שלא יתגייסו לצה"ל משום שהם מסרבים "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי". עכשיו, כאמור, הגיעו הסרבנים של 2017. אבל זה לא הכל. כי תנועת "יש גבול" החתימה בתקופת מבצע שלום הגליל 3,000 חיילים על סירוב לשרת בלבנון. ו"פרופיל חדש", גם היא משמאל, קמה לפני כמעט שני עשורים כדי לסייע ל"סרבני מצפון". ויש גם את ארגון "אומץ לסרב", שהחתים עד היום 650 לוחמים וקצינים במילואים. והיה לנו מכתב הטייסים, 27 במספר, שהכריזו שהם "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים" והיה מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל, ומכתב המילואימניקים של 8200, ולאחרונה מצאתי בבית מכתב תגובה ששלחתי בתיכון עם חבריי לישיבה, לשר הביטחון יצחק רבין ז"ל, אחרי עוד מכתב סרבנות שמאלני.
ומה קורה באגף הימני? כמעט כלום. למעט סרבן בודד פה וסרבן בודד שם, הציונות הדתית עברה את המבחן הכי קשה שלה, ההתנתקות, ויצאה ממנו כמו שנכנסה. 10,000 איש גורשו מיישוביהם, הממלכה שלחה שופלים להרוס את בתיהם, ואחיהם פינו אותם מבתיהם, כשהם מקפידים למלא את הפקודות עד המטר האחרון. גרשון הכהן בגוש קטיף ויאיר נווה בצפון השומרון, שני בוגרי ישיבת נתיב מאיר של הציונות הדתית, פיקדו על המבצע. אז הגיע הזמן להפוך את השיח השקרי הזה. יש כאן צד אחד בלבד שמגדל בערוגותיו סרבנים: הצד השמאלי של המפה. הימין לא במשחק הזה, ולא היה בו מעולם. השמאל הוא אביה מולידה של הסרבנות, והיא כולה בעיה שלו. ברור מאליו שלכל אחד יש את הקווים האדומים והדגל השחור שלו, אבל ניסיון העבר מלמד שהדרך אליהם בקרב צעירי הציונות הדתית ארוכה מאוד. אנחנו, עם כל הביקורת שיש לנו על המערכת הפוליטית והכרעותיה, ועל המערכת הצבאית והתנהלותה, הולכים בדרכו של הרב קוק, שניסח עבורנו את היחס הנכון אל הממלכה. "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך". וכמה שגדולה האהבה אליה, גדולה המחויבות כלפיה.