המחאה נגד השלטון באיראן לא זקוקה לתמיכתו של נתניהו

1
נדהמתי השבוע לגלות שראש הממשלה בנימין נתניהו תומך מאוד במפגינים נגד השלטון, ואפילו מעודד אותם ומאחל להם הצלחה בניסיונם להחליף "ראש מדינה מכהן" - הכוונה כמובן למפגינים ברחבי איראן, מרחק אלפי ק"מ משדרות רוטשילד. במדינת ישראל מתוקנת היה ראש הממשלה מזמן אליו את שר החוץ שלו ומעיר לו על האמירות הללו, שכן ישראל לא צריכה לדחוף את אפה לכל סכסוך במזרח התיכון. או שאולי נתניהו רוצה שהנשיא רוחאני יעודד את מפגיני רוטשילד בתל אביב, באופן שיסייע לביבי בנאום הבא שלו במרכז הליכוד.
 

המחאה המתמשכת באיראן נגד המשטר, לאחר שנים של מציאות כלכלית קשה ובעיית יחס למיעוטים, נישאת ומובלת בעיקר על ידי הרשתות החברתיות. לפני שבע שנים הצליחה מצלמת טלפון סלולרי פשוטה שהנציחה סטודנטית איראנית שנורתה בראשה לסדוק את המשטר בטהרן הרבה יותר מאשר כל פעולות ה־CIA ורדיו קול אמריקה שבו הושקעו מיליארדים. טכנולוגיה מתקדמת שפותחה בארה"ב מוצתה בצד השני של הגלובוס, במוקד משטר החושך האיראני, בהצלחה רבה. 
 

הצעירים האיראנים רוצים משהו אחר ומנסים לקדם את "החורף האיראני" כהמשך מתבקש ל"אביב הערבי". שום אלה של שוטר או כדור רובה של הצבא לא יוכלו לעצור את האותות האלקטרוניים שעוברים באוויר עם מסרים, ססמאות, מקומות מפגש ומודלים לחיקוי. גם ניסיונות החסימה ומאמצי השלטון בעניין זה נועדו לכישלון. תושבי איראן, "שנחטפו" בידי משטר אייתוללות חשוך לפני מספר עשורים, רוצים משהו אחר, חופשי יותר, דתי פחות, מערבי יותר וגרעיני פחות. רק התמדה, נחישות ונכונות לשלם מחיר עבור החירות יביאו את התוצאה - עם התערבות מילולית יהירה של ישראל, ובוודאי בלעדיה.
 

2
אני זוכר היטב את אגלי הזיעה הקרה שניגרו מעל מצחם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואחרים כשנתבשרו כי השופט בבית הדין בשכם, אל"ם עודד פסנזון, גזר עונש מוות על מחבל. בדיוק כשהשופט הגיע הביתה והלך לישון - נועדו היועץ המשפטי לממשלה, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים והפרקליט הצבאי הראשי, חיפשו ומצאו את הדרך המשפטית לבטל את ההחלטה. 
 

לכן אני מודיע לכם שאביגדור ליברמן, שתומך בעונשי מוות למחבלים כראש מפלגה וכאקט פוליטי ולא כשר ביטחון כאקט ביטחוני, יודע שאין סיכוי שזה יעבור, גם אם נתניהו יצליח פוליטית להעביר את החוק. גם אם שופט צבאי שיישב בראש ההרכב ירצה לרצות את ליברמן ונתניהו - ימצאו ראש הממשלה ושר הביטחון את הדרך לקבל את המלצת ראש השב"כ, הרמטכ"ל והפצ"ר לבטל את הענישה, "משיקולי ביטחון" כמובן. ועוד צריך לזכור כי כבר היום, גם ללא החוק ההזוי והמטופש, יכול בית דין צבאי לגזור עונש מוות למחבל. 

 

כך גם עם ההחלטה על החלת הריבונות שהתקבלה השבוע במרכז הליכוד. עם כל הכבוד שיש לי אליו, אספר לכם את שידעתם: ממשלות העבודה הצטיינו תמיד בלכבוש ולהביא שטחים, וממשלות "ימין" הצטיינו תמיד בלהחזיר אותם. היה חריג אחד בעקבות אוסלו, אבל גם שם נתניהו לא מצמץ בשנתו הראשונה כראש ממשלה והחזיר את חברון לאחר היסוס וסחבת של יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל. לכן מרכז הליכוד לחוד וממשלת הליכוד לחוד. אינני זוכר מי הגה את הססמה "רק הליכוד יכול", אבל יש בה הרבה היגיון וגם מורשת. 
 

לכן עצתי לשר הביטחון ליברמן: אם אתה רוצה באמת עונש מוות למחבלים, גם בבתי הדין ולא רק באולפן הטלוויזיה, בוא וחשק את נתניהו, שכן אתה הוא השר הריבון ביהודה ושומרון ולא נתניהו. ולממשלת נתניהו אמליץ: אתם רוצים לספח את יהודה ושומרון - אל תדברו - לכו על זה, נראה אתכם. נדרשת גם תבונה פוליטית: על נתניהו והליכוד להבין שמימין להם צריך להיות נפתלי בנט ולא קיר, אבל זה כבר סיפור מורכב יותר. 
 

3
בשבוע החולף, יממה אחת לאחר שיו"ר העבודה אבי גבאי העיר לראש הממשלה על מדיניות כושלת ברצועת עזה, מיהר שר הביטחון לשעבר, ח"כ עמיר פרץ, לדרוש מהממשלה חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים ברצועת עזה נגד ההנהגה הצבאית של חמאס ונגד "ההנהגה האחרת", כלשונו (לא נעים לחסל דרג מדיני). גבאי ממשיך לחתור אל המרכז הפוליטי, וביחד עם פרץ נראה לרגע שהעבודה חוזרת לאקטיביזם הביטחוני המסורתי שהנחה אותה שנים.
 

ובכלל, השבוע נראה היה שלאחר התקפים ארוכים של חרדה ודיכאון שאליהם התלוו גם ניסיונות התאבדות, חזרה האופוזיציה לגלות סימני חיים והחלה לנשום באופן עצמוני. אולי זו הכנסת שמאבדת עצמה לדעת עם חוקים הזויים? אולי הפגנות רוטשילד? אולי ריח הבחירות? ואולי הכל ביחד, בתוספת הנמרצות של ח"כ יואל חסון המרכז את סיעת המחנה הציוני? בכל מקרה, זה חשוב לדמוקרטיה ולעבודת הכנסת.

4
הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט הוא הראשון שיודע לסכם את הטעות שעשה בפגישה עם רה"מ לשעבר אהוד ברק. הוא לא זקוק לאחרים שיסבירו לו שהוא ניגש לפגישה כאיש תמים וכמפקד שרוחש כבוד והערכה למפקדו לשעבר - ומצא את עצמו קורבן במשחק לא לו. נתחיל מהסוף, אני לא ממליץ לאף רמטכ"ל או שר ביטחון לוותר על שיחה תקופתית עם ברק. יש איתו הרבה בעיות, אבל הוא ניחן בכושר ניתוח וניסוח נדירים, ובראייה יוצאת דופן שיכולה לאתגר ולהרחיב את הדעת של כל רמטכ"ל.

הבעיה היא בנכלוליות וביכולת של ברק לגרור את הרמטכ"ל המכהן לביתו במגדל, במקום לחצות את הכביש ולבוא ללשכתו כמקובל וכנהוג. במקרה הזה שימש איזנקוט כ"בננה" בנאום שנשא ברק ב"כנס הבננה" בעמק הירדן, ובו תיאר תרחיש של "רפובליקת בננות", שבו הדרג הצבאי מסרב פקודה לדרג המדיני. ברק נשא את הנאום המוזר וההזוי שלו, וכשבאה הביקורת, לפתע דווח שיום קודם לכן הוא נפגש עם איזנקוט, שממילא מסומן כ"שתול" בעיני חלק מהימין והציונות הדתית. 
 

הבעיה היא שבדנ"א של צה"ל אין אפשרות לסירוב פקודה של הדרג המדיני על ידי הדרג הצבאי, שאיזנקוט אולי יניח מפתחות ולא ישתתף בצעד כזה, ובעיקר - אין כיום נושא מהותי ששנוי במחלוקת בין הדרג הצבאי למדיני כפי שהיה בתקופתו של ברק במשרד הביטחון. הסיבה פשוטה: נתניהו וליברמן הרבה יותר הססניים ופחדנים (לחיוב) בהפעלת כוח צבאי ביחס לברק בתקופתו. אין להם נטייה מובנית להסתובב עם חבית חומר נפץ וגפרורים כמעשה שגרה. 
 

5
זה התחיל ב"שלום, כאן יעקב טרנר ממוזיאון חיל האוויר", נמשך בראשי ערים, התפשט כמגיפה, ובשנה האחרונה הפך לעניין בלתי נסבל: בזה אחר זה מתייצבים שרות ושרי הממשלה ו"מזמינים" את הציבור לבוא ולהשתתף בפעילויות משרדם. "אלקין מחכה לנו ברובע היהודי", "אופיר אקוניס מחכה לכם במוזיאון המדע", שרת התרבות באירועי אוגוסט, וגלנט גם הוא ברובע היהודי. מאז שהיועץ המשפטי לממשלה הכשיר את העניין הזה, מבקשים יותר ויותר שרים להוביל קמפיינים רדיופוניים, לרוב באופן משעמם למדי שלא מביא אף אחד לשום מקום, חוץ מתקציבים שעוברים ממקום למקום. 
 

העניין הזה הופך למאוס ומייגע, והוא עלול להפוך מנכס לנטל לבעליו, עד כדי כך שאני חושד ביועץ המשפטי לממשלה שהחליט לתת לשרים את החבל הזה: ברצותם יתלו עליו את עצמם (ציבורית כמובן), ברצותם יסמנו בו את גבול המותר והאסור.

6
המציאות זימנה אותי בימים האחרונים להתרוצץ עם עובדי הסניטריה בבית החולים הלל יפה בחדרה. עשיתי איתם קילומטרים מהמיון לרנטגן, מהמחלקה לצילום, משם לחדר ניתוח ובחזרה. קוראים להם סניטרים או בשמם הנכון "אלונקאים". הם כוח מרכזי בבתי החולים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים חדשים.

כל אחד מהם עובר לפחות 7־8 ק"מ ביום במסדרונות בתי החולים כשהוא דוחף מיטה, כיסא גלגלים ועליו חולה לחוץ ונאנק, וסביבו עדת בני משפחה לחוצים לא פחות. זה לא רק "אלונקאי" - זה גם פסיכולוג, פסיכיאטר, מרגיע, מסביר, קולט נתזים, מנהל משברים ואיש יחסי ציבור. בערב השבת הזו אני רוצה להריע ל"אלונקאים" בבתי החולים, הכוח השקט וה"שקוף" של בתי החולים. תודה לכם ושבת שלום.