התרבות הדמוקרטית נמצאת ברגע של משבר. הוכחות? אופרה ווינפרי, יאיר נתניהו, חוק המרכולים, דונלד טראמפ, האנטישמיות בצרפת, הפיד שלנו בפייסבוק, הקקופוניה של סדר היום הציבורי, שר הבריאות לשעבר וסגן השר לעתיד יעקב ליצמן, תיק 2000, המשפט של שרן השכל, לוח השידורים, הצבעות על חודו של קול.
התרבות הדמוקרטית נמצאת ברגע של משבר לא בגלל הכוחות שנלחמים נגדה – אולי ראוי לסייג: לא רק בגלל הכוחות שנלחמים נגדה - אלא בגלל מי שנלחמים בעדה. היא ברגע של משבר לא רק משום שיש בה מחסור, אלא גם משום שיש בה עודף. יותר מדי בחירות, יותר מדי פריימריז, יותר מדי מידע, יותר מדי חשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים, יותר מדי שקיפות, יותר מדי שוויון, יותר מדי שיתוף.
עין אחת בסוריה, עין שנייה בבן השיכור
באותו לילה שבו נדרש ראש ממשלה להשגיח – לפי דיווחים לא מאומתים – על תקיפה ישראלית בסוריה, הוא נדרש להתעסק עם מה שעשה בנו השיכור לפני שנתיים. זה מחיר הדמוקרטיה. וזה מחיר שאין להקל בו ראש. באותה שנה שבה העולם מזדעזע מבחירתו של איש עסקים ססגוני לנשיא ארצות הברית, כבר עולה האפשרות שבעוד שלוש שנים תיבחר במקומו אשת טלוויזיה ססגונית – שספק אם כישוריה לנהל מעצמה עולים בהרבה על שלו. זו תוצאת הדמוקרטיה - שעלולות להיות לה השלכות חמורות. נכון - דבריו ומעשיו של יאיר נתניהו מעוררים סלידה. אבל מדינת ישראל צריכה את אבא שלו מרוכז במה שעושה חיל האוויר, לא עסוק בהבל. נכון - דבריו ומעשיו של טראמפ מעוררים תמיהה. אבל ארצות הברית, ושאר העולם, לא ייוושעו אם במקום טראמפ של ימין יבוא תואם טראמפ של שמאל.
התרבות הדמוקרטית נמצאת ברגע של משבר לא רק בישראל. עם כל הכבוד, ישראל היא בקושי פיון על לוח משחקים גדול בהרבה שיכריע את גורלה של התרבות הזאת לשבט או לחסד. ולא קל להיות אופטימי ביחס לעתידה: היא הייתה חזקה מספיק כדי לעמוד מול כל מי שניסה לקעקע אותה מבחוץ, אבל יש סימנים שכמו תרבויות רבות לפניה היא תוכרע מבפנים. מי שהכי רוצים שתשגשג ותצליח, מי שרוצים ממנה עוד ועוד, מי שמבקשים לחזק אותה ולקבע אותה – לא מבינים שגם מדמוקרטיה אפשר לקחת מנת יתר.
פרדוקס פרמיי
השבוע בהחלט נדמה שלקחנו מנת יתר כזאת. השבוע טבענו ברעש שהיא מייצרת, בלי יכולת להבחין בין מה שחשוב ומה שלא. זה שבוע מתאים להיזכר בהתפרצות המפתיעה של הפיזיקאי האיטלקי־אמריקאי המבריק אנריקו פרמי: “אז איפה הם?”
זה היה בעיצומה של ארוחת צהריים, אי שם בקיץ של 1950. ופרמי פשוט הגיב במאוחר על שיחה שניהל עם שלושה מחבריו בלוס אלמוס על השאלה אם יש חיים ביקום מלבד על כדור הארץ. החברים הגיבו, כך מסופר, בפרץ של צחוק. אבל השאלה של פרמי הולידה שרשרת של תשובות, שהמדכדכת מכולן קובעת שהם – היצורים האחרים ביקום – פשוט השמידו את עצמם לפני שהספקנו להכיר אותם. כלומר, שיש לחיים תקרה שמעבר לה קשה להתקדם, משום שהפיתוח מוביל ליכולת השמדה עצמית, היכולת בסופו של דבר מתממשת והחיים נסוגים לאחור.
קחו את השאלה של פרמי ונסו אותה על המערכת הדמוקרטית: פעם, בעולם העתיק, היא כבר צמחה ואחר כך קמלה. עכשיו, בעולם החדש, היא צומחת ומתפתחת – אך הסכנה שהנה, מתקרבת התקרה שמעבר לה לא תוכל להתקיים, צריכה להטריד כל אזרח מודע בחברה המערבית.
השלכות מעשיות? אולי קצת פחות תיאבון לדמוקרטיזציה של כל דבר. אולי קצת פחות התעקשות על השתתפות ציבורית מלאה בכל דבר. אולי קצת פחות תיאבון לחשיפה של כל דבר. כן – יש מידה של אמת בטענתו הידועה של השופט ברנדייס, שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אבל לחשיפת יתר לאור השמש יש עוד השפעות.