מתי אנשי אש"ף, פת"ח או הרשות הפלסטינית הוכיחו לנו שהם פרטנרים לשלום? זאת השאלה הרלוונטית השבוע, וזאת השאלה שיש לשאול כאשר מאזינים לנאומו האנטישמי והאנטי־אמריקאי של אבו מאזן. דבריו שנישאו לפני הוועד הפועל של הרשות ברמאללה ביום ראשון גרמו ללא מעט פרשנים ופוליטיקאים לטעון שזהו זה: המנהיג הפלסטיני הסיר את המסיכה. הוא הוכיח אחת ולתמיד כי אי אפשר לעשות עמו שלום.
כולם כאילו הזדעזעו כאשר אבו מאזן אמר שהוא מאחל שייחרב ביתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. כולם כאילו נורא כעסו כאשר אמר שאין ליהודים קשר לארץ ישראל ושהתנועה הציונית היא פרי מוחו של אוליבר קרומוול, האימפריאליסט הבריטי בן המאה ה־17. אבל מה פתאום שאט הנפש והכעס? מה, יש כאן איזה חידוש? אין כאן חידוש.
אבו מאזן, מכחיש השואה של יום ראשון, הוא אותו איש שאמר לפני שנתיים כי היהודים מזהמים את הר הבית ב"כפות הרגליים המטונפות שלהם". זה אותו מנהיג שלום שסיפר לפרלמנט האירופי לפני שנה וחצי שרבנים ישראלים הורו לממשלה להרעיל את הבארות של הפלסטינים כדי להרוג אותם. זה אותו מנהיג התומך בשתי מדינות שאמר לפני פחות מחודש שיהדות היא דת שקר ושהתורה מודה שהפלסטינים הם הם הכנענים.
וזה אותו איש מתון שאחראי לשיתוף הפעולה הביטחוני המעולה בין כוחות צה"ל לכוחות הפלסטיניים, אשר פסל את הצעת השלום של אולמרט ב־2008 ואת הצעת השלום של אובמה ב־2014.
ובל נשכח, אבו מאזן אינו הפרטנר הפלסטיני הראשון שהיה לישראל. הרי הוא בסך הכל יורשו וממשיך דרכו של הפרטנר המקורי שלנו, יאסר ערפאת. ערפאת כל כך שימח את האליטה הישראלית כאשר לחץ את ידו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על מדשאת הבית הלבן ב־1993, שאיש לא רצה לשמוע על כך שהתחנה הראשונה של המנהיג ההיסטורי לאחר טקס החתימה ההיסטורי הייתה מסגד שכוח אל ביוהנסבורג, דרום־אפריקה.
יהודי מקומי אמיץ לב ואלמוני הקליט את הנאום של הפרטנר לשלום ודאג להעביר את ההקלטה לידיעת הציבור. שם הבהיר ערפאת לקהל שהכל תרמית, הכל הצגה. הוא בסך הכל מוסלמי טוב ואדוק שהולך בדרכו של הנביא מוחמד. כמו שמוחמד כרת ברית עם השבט היהודי בקורייש, כשאלה היו חזקים ממנו, וחזר להשמיד את היהודים כשמאזן הכוחות התהפך. כך גם הוא יעשה לישראל.
ואז באו פיגועי המתאבדים ומתקפות של כוחות השלום של ערפאת על כוחות צה"ל בעקבות פתיחת מנהרת הכותל. ואז הגיע קמפ דיוויד, והשותף לשלום פסל את השלום ופתח במערכת הטרוריסט הגדולה והרצחנית שידעה ישראל. הוא הפסיק להיות שותף לשלום, אבל כשהגיע אבו מאזן המתון, הוא הציל את התקווה.
ואז הגיע הנאום ביום ראשון, ובשבוע שעבר, ובשנה שעברה. והגיעה ההסתה לטרור, המערכה המדינית נגד ישראל, ה־BDS ומימון הטרור. ועכשיו טראמפ. ואופס, מתברר שגם הוא לא פרטנר.
יש כאן כרוניקה מסוימת, וכדאי שנשים לב אליה. הרי זה לא שמנהיגי הרשות הפלסטינית אינם מספרים לנו את האמת. וזה גם לא שאין ישראלים שמקשיבים להם. אנחנו מקשיבים להם. רבים הקולות שהושמעו עם נאומו של ערפאת ביוהנסבורג, שהזהירו שאסור להתקדם במסלול הזה עם אש"ף. רבים היו הפוליטיקאים ואישי הציבור שצעקו שאסור ליישם את הסכם אוסלו הראשון שנתן את תוכנית העבודה: קודם עזה ויריחו, אחר כך סמכויות אזרחיות
ביהודה ושומרון, אחר כך מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ואחר כך הסכם קבע.
ואחרי כן, כשהגיעו הפיגועים של שנות ה־90, רבים היו הקולות שאמרו כי אוסלו היה טעות ויש לבטלו. הדברים הלכו והחמירו עד כדי כך שאפילו אחרי רצח רבין הציבור לא היה יכול לסבול את המצב שנותנים נשק ואדמות לרוצחינו. ואפילו שהימין הואשם ברצח בכיכר, הציבור העלה אותו לשלטון.
שלב התירוצים
ומאז ועד עצם היום הזה הייתה רק מערכת בחירות אחת ב־2006 שבה ניצח השמאל מבלי להסתיר את היותו שמאל. רק יוצאי הליכוד בקדימה בראשות אולמרט הצליחו להיבחר על מצע של מסירת עוד אדמות לרשות. כל שאר ממשלות השמאל שהוקמו נבחרו משום שרצו - כפי שעשה זאת רבין ב־1992 - כימין.
אז הציבור הבין את הלקח. אבל בעוד הציבור הבין, האליטה סירבה להבין. שמעון פרס, יצחק רבין, ראשי מערכת הביטחון והתקשורת ביטלו את חשיבות העובדות. נו טוף. אז ערפאת אמר שהוא מתכוון לחסל את ישראל ושהכל תרמית. אז מה הוא יגיד? מה, אנחנו מצפים שהוא יהיה פתאום ציוני?
אז מה אם ערפאת פסל את הצעתו של אהוד ברק ויצא למלחמת טרור חסרת תקדים. הרי ברק דיבר אליו בהתנשאות בלתי נסבלת. לא הייתה לו ברירה. ואשר לטרור, הוא חלש מכדי לעצור אותו. או שבעצם הוא לא ממש עומד בראשו. או שהוא כל כך חזק, שרק הוא יכול לעצור אותו ועל כן עלינו לתמוך בו. וכך חזר הניגון. אותה מנגינה גם על ערפאת וגם על אבו מאזן, וגם על יורשו יגידו את אותם דברים.
אפשר לשאול איך זה שגם השבוע אמרו ציפי לבני ואהוד ברק היה כי גם אם אבו מאזן לא פרטנר, חייבים למסור לו את יהודה ושומרון וחלקים מירושלים, כי זה האינטרס שלנו. אבל אם הסכנה היא האוכלוסייה הפלסטינית, יש דרכים לנטרלה בלי כניעה. ישנה הכרעה צבאית. ישנו הפרלמנט הירדני. ישנה עזה. ישנה גם העובדה שלמעלה ממיליון תושבי הרשות מעוניינים להגר לחו"ל. כפרים שלמים עומדים שוממים בחוצות רמאללה.
אפשר גם להתפעל מהתרגילים החוזרים על עצמם להצדקת אמירות ומעשים שאין להם הצדקה ואין להם תירוץ. דנה ויס חשפה השבוע כי אבו מאזן החליט לקלל את טראמפ ולתקוף את הצהרת בלפור כי הוא מיואש. נציגו שב מערב הסעודית ודיווח לו כי הצעת השלום של טראמפ המתגבשת בימים אלו נדיבה פחות מהצעת אולמרט, שאותה פסל לפני תשע שנים, ומהצעת אובמה, שאותה פסל לפני ארבע שנים. מסכן.
ובל נשכח את מערכת הביטחון. טראמפ עצר את המימון האמריקאי לאונר"א ובצדק. הרי הארגון פועל בעזה בשיתוף עם חמאס. למה שמשלמי המסים האמריקאים יממנו את ארגון הטרור? האין דרך אחרת לוודא שתושבי עזה לא גוועים ברעב? אולי יש לאפשר להם לצאת מהרצועה, שכן אין שם עתיד - לא עם חמאס ולא עם הרשות. ואולם, על פי הדיווח, מערכת הביטחון עבדה עם מחלקת המדינה והפנטגון, והצליחה לשכנע את טראמפ להמשיך להעביר עשרות מיליוני דולרים לסוכנות האו"ם המנציחה את אומללות הפלסטינים.
ואנחנו ממשיכים להזדעזע ולהתעשת. הרי ברור שהפלסטינים אינם פרטנרים. אנו יודעים זאת כבר 25 שנה. אנחנו צריכים להזדעזע ממוקדי כוח בקרבנו: הפוליטיקאים, העיתונאים, גורמי הביטחון הבכירים (תמיד בכירים) שאומרים שזה לא משנה. במקום להמשיך בדרך לשום מקום, אנחנו צריכים להזדעזע, להתעשת - ואז לצאת לדרך חדשה.