מאגר הסקרים החדש, המקיף והמועיל של מרכז גוטמן, “דאטה ישראל”, מקל מאוד על איתורם של הישראלים שסומכים על המשטרה. ל־8% מהציבור יש "הרבה מאוד אמון" בגוף הזה. לעוד 33% יש “די הרבה” אמון. ל־59% יש די מעט, או אין בכלל אמון במשטרה. הנה דרך להבין מדוע לראש הממשלה קל כל כך להיאבק בחקירות, להציג אותן כפייק ניוז, להתעמת עם המפכ”ל.
ל־72% מהציבור יש רק מעט, או בכלל אין אמון בתקשורת. פייק ניוז כבר אמרנו? לראש הממשלה קל כבר אמרנו? מצבו של בית המשפט העליון טוב יותר, אבל לא טוב ממש.
ל־58% יש בו אמון. הממסד היחיד שנהנה מאמון משביע רצון הוא צה”ל. לא במקרה הפוליטיקאים, בדרך כלל, מקפידים לא להתעמת עם צה”ל. הם יודעים היטב באיזה קרבות קשה מאוד לנצח.
סגן ראש האף־בי־איי האמריקאי התפטר השבוע. גם הארגון שלו מתקשה לזכות באמון. גם מולו עומד נשיא תחת חקירה, שמטיח בו האשמות בנוסח פייק ניוז. דונלד טראמפ, כמו בנימין נתניהו, אינו המנהיג שקעקע את אמון האמריקאים במוסדותיהם. הוא המנהיג שיודע כיצד לנצל לטובתו אמון שכבר קועקע. הוא המנהיג שזיהה נכונה הזדמנות: מוסד שנחלש משאיר חלל שאותו אפשר למלא.
אבל טראמפ ונתניהו לא רק נהנים מחולשתם של מוסדות. הם גם קורבנות החולשה הזאת. האמון של הציבור במנהיגיו הפוליטיים גם הוא נמוך. התוצאה היא שיתוק: ראש הממשלה אומר שמטרתו לגרש מסתננים מחפשי עבודה – רבים מסרבים להאמין לו. הנשיא טראמפ מנסה לייצר פשרה בנושא דומה, המהגרים הלא חוקיים לאמריקה, וגם הוא נתקל בקיר של התנגדות אוטומטית. שניהם לא תמימים, לא חפים מאשמה. שניהם יטענו להגנתם שבכל מקרה לא היו מקבלים הזדמנות הוגנת, ולכן מוטב להם פשוט להתעלם מקולות המסתייגים ולפעול למימוש מדיניותם.
בשלישי בערב, שעון ניו יורק, התיישבתי לצפות בטראמפ נושא נאום לאומה. תהיתי אם עוד יש בכוחו לשנות משהו, לזכות מחדש באמונם של אמריקאים שהצביעו לו והתחרטו, או של כאלה שלא הצביעו לו, ומעולם לא נתן להם סיבה לתת לו הזדמנות. קשה להאמין שזה יקרה. את מה שהרוויח בנאום, הוא יפסיד בציוץ הבא. וממילא, רבים ממי שהקשיבו לנאום חיפשו מלכתחילה חיזוק לעמדתם שנקבעה מראש. רבים מי שהקשיבו לנאום כבר איבדו את היכולת להקשיב לטראמפ.
מעגל קסמים
הנה, כך מטילה התרנגולת ביצה, שממנה תבקע עוד תרנגולת. אין אמון, אז אין טעם לנסות לשכנע. אין שכנוע, אז האמון נשחק עוד יותר, וחוזר חלילה.
טראמפ נהנה ממשבר האמון, ומחולל את המשכו. נתניהו, בעניין הזה, לא שונה בהרבה. הוא רציני יותר, חכם יותר, ידען יותר, מנוסה יותר. אבל כמו שחלק ניכר מהציבור ויתר עליו – לא תמיד מסיבות טובות – גם הוא, באופן דומה, ויתר על חלק מהציבור.
איך משיבים אמון שאבד? אולי צריך כריזמטור נדיר, כמו רונלד רייגן. אולי צריך משבר וכמיהה למנהיגות יציבה, כמו זו של אריאל שרון. שניהם היו רחוקים משלמות. שניהם עוררו חשש כבד כשנבחרו. שניהם תפקדו בצלם של חקירות וסקנדלים. ומצד שני, שניהם ידעו לנטרל יריבים בהומור חד וקטלני – תכונה שאינה מאפיינת את השניים המובילים את אמריקה וישראל כיום.
איך משיבים אמון שאבד? גם לציבור יש תפקיד. גם לציבור יש אחריות לשקול מילים, לא לחפש קטטות מיותרות. מי שמפגין מול בית הכנסת של היועץ המשפטי, שעוד לא החליט שום דבר שאפשר לבקר, שוחק את אמון הציבור במוסדותיו. מי שממהר לקבוע שכל צעד ממשלתי הוא לא לגיטימי שוחק את אמון הציבור במוסדותיו.
רצוי שלמנהיג יהיה הומור בריא, וגם לנו זה יכול להועיל. לא קל – כי החסך באמון מייצר כעס, מייצר מרירות, תחושת מיאוס, נטייה לבכיינות. הציבור כועס על מנהיגיו, שאינו מאמין להם. המנהיגים כועסים על הציבור, שאיננו מאמין להם. למה הם כל כך חמוצים, תוהה המנהיג. ולמה אתה כל כך חמוץ, תוהה גם העדר.