מותו הטרגי של המורה מתלמה ילין, בועז ארד, מעלה שוב לדיון את גבולות הגזרה של התקשורת. בחסות הרשתות החברתיות חרגו עיתונאיות מתפקידן כישות בודקת והפכו לרשות שופטת, אוכפת ומבצעת.
"תא העיתונאיות", גוף מופרך מיסודו, מכין קוד אתי לפרסום מידע מפליל על מאן דהוא, וחברותיו מחליטות לפרסם את המידע, מבלי שאותו חשוד לכאורה הוזמן לחקירה ובעטיה הובא בפני שופט – הפעולה היחידה שמתירה את חשיפת שמו ופרטיו האישיים.
מקורבות לתא המופרך מטעם עצמו מפרסמות נתון משולל כל יסוד עובדתי, שלפיו כל ילדה שלישית וכל ילד רביעי הם קורבנות עבירות מין או הטרדה מינית. המצאת הנתונים מאפשרת לשרון שפורר ולהדס שטייף (השתיים התראיינו אתמול בגל"צ בתוכניתה של יעל דן) לאסוף "עדויות" לדבריהן, ולפרסם מידע עובדתי שלא נחקר דיו, ואין מי שאוכף עליהן את חוק לשון הרע, כי כולם רועדים מפחד מפניהן.
עיתונאי אינו גובה עדות, הוא רק אוסף מידע. חוקר משטרה אוסף עדויות וראיות. הקורבנות שעליהם דיברו אתמול שפורר ושטייף לא מוכנים ברובם המכריע להתלונן במשטרה. הם מחליטים לפרסם את שם החשוד לכאורה בעבירות מין, אם לשיטתן (לפי הדברים שאמרו) הוא עלול להוות סיכון לציבור.
איזה ארגז כלים יש לשתי העיתונאיות האלה לבדוק אם אדם מהווה סיכון לציבור? הן קיבלו חוות דעת פסיכיאטרית על החשוד שלהן? הן מיצו את כל הליכי החקירה המקובלים במשטרה על פי חוק? הן נפגשו עם החשודים לשיטתן ועימתו אותם עם החשדות, או לחלופין הזהירו את החשודים שהם "נחקרים" באזהרה? מי בדיוק מינה את שפורר, שטייף ועיתונאיות אחרות לקיים בישראל משטרת מוסר?
בימים אלה מתנהל משפטו של ד"ר לארי נאסר, רופא איגוד ההתעמלות האמריקאי. 140 מתעמלות, בגירות וקטינות, העידו בפני חוקרי ה־FBI, רק עשר העידו נגדו במשפט. אחרי שהורשע בהתעללות מינית, בית המשפט הפדרלי במישיגן אמור לשלוח אותו ל־40 שנות מאסר לפחות.
בישראל רק 8% מהתלונות במשטרה על עבירות מין מבשילות לכתבי אישום, עם אחוזי הצלחה ניכרים בהרשעה ובענישה. אבל ברשתות החברתיות, יש 100% הרשעה של חשודים בעבירות מין כלפי נשים וגברים.
מצג מציאותי אומלל שכזה אינו אמור להתיר פעולה חלטוריסטית לכאורה של שרלטניות, שאין להן שום הסמכה מינימלית בחקירות פליליות. הן הסמיכו את עצמן. אסור לשרלטניות אלה לקרוא לפעילותן "תחקיר". אסור לעיתונאי להטיח חשד לעבירת מין בפני אדם מבלי לומר מי המתלוננת ולהציג בפניו מידע מפורט, מעובד, בדוק ואמין, שנבדק בידי עורך דין מומחה בפלילים, ולא להסתפק ביועמ"ש שעוסק בתביעות לשון הרע, שמסתיימות לרוב בהתנצלות רפה.
אפשר היה לצפות מיעל דן, עמיתתה של הדס שטייף בגל"צ, שתודיע למאזיניה כגילוי נאות שגלי צה"ל אמורה להגיש השבוע את כתב ההגנה לתביעה אזרחית על הוצאת דיבה ופרסום לשון הרע, שהגיש נגד שטייף השדר נתן זהבי. אבל זה לא קרה ברב־שיח שנמשך כ־25 דקות. כי אחוות ה"לוחמות" של משטרת המוסר באינטרנט היא מעל הכל וקודם לכל.
חבל, כי למעט האדרת שמן של השרלטניות שהשתתפו ברב־שיח הרדיופוני, לא היה כלום ולא יהיה כלום. נשים ימשיכו להיות קורבנות לעבירות מין.