החוקר הנורווגי הנודע ג’ון גלטונג הציע פעם תרגיל מעניין: דמיינו עיתון שמוציא מהדורה לא פעם ביום, או בעידן האינטרנט והטוויטר, פעם בחמש דקות. דמיינו עיתון שמוציא מהדורה פעם ב־50 שנה. ובשינוי קל: דמיינו עיתון ישראלי כזה. מי ומה היה מוצא את דרכו למהדורה הזאת? עד כמה הייתה מדווחת על קשיים ותקלות, ועד כמה על שיפור והתעצמות? ב־50 שנה בכלל העולם נרשמה עלייה דרמטית בתוחלת החיים. ייתכן שזה שינוי שהיה תופס את הכותרת הראשית. ב־50 שנה, ישראל הפכה ממדינה קטנה, קצת רעועה, חרדתית, ענייה, למדינה מפותחת, מודרנית, חזקה למדי.
דמיינו את הכותרת הראשית של העיתון שהיה יוצא כאן פעם ב־100 שנה. הנה אפשרות אחת לכותרת: פי 100 יהודים יותר בתוך 100 שנים. כ־60 אלף לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, כ־600 אלף לאחר מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל, כשישה מיליון לקראת חגיגות ה־70 למדינת ישראל, בשנת 2018.
השבוע, לאחר ביקור קצר וקר בקברו של ג’ון אדמס, ממייסדי האומה ונשיאה השני של אמריקה, רכשתי את ספרו המרגש של ההיסטוריון גורדון ווד על יחסיהם הסוערים של אדאמס ויריבו הנצחי, הנשיא השלישי, תומס ג’פרסון. יש הרבה מה ללמוד מהספר הזה, גם על החמיצות המאפיינת את דור המייסדים של אומה, כאשר מתברר להם לאיזה כיוון היא צועדת. אדמס וג’פרסון הביטו בהשתאות, שלפעמים נעשתה לחרדה, באמריקה שלהם, שפורשת כנפיים, משתנה, סוטה מהמסלול שהתוו לה. כפי שישראל בת ה־70 אינה זו שחזה חיים גורי, כך אמריקה המבוגרת יותר אינה זו שחזו שני אלה.
אמריקה חייבת לדור מייסדיה הרבה. אבל אינה חייבת ללכת לאן שהתכוונו שתלך. ישראל חייבת לדור מייסדיה הרבה, אבל גם היא הולכת לאן שבוחרים אזרחי ההווה, לא ענקי העבר. ובמהדורת 50 השנה, או 70 השנה, או 100 השנים, כותרות העמוד הראשון יבשרו על מאזן חיובי. לא על קטטת אלאור אזריה, לא על חקירות דוד ביטן, או על שמפניה מארנון מילצ’ן, לא על הפגנות בעד ונגד קניון באשדוד, לא על רייטינג עולה או יורד של ריאליטי.
זה דבר שכדאי להרהר בו, בעיקר בגלל האופי המשונה של בני האדם, שמחקרים רבים כבר לימדו על נטייתם לראות את שחורות היומיום יותר מאשר את תהליכי השיפור ארוכי הטווח. באמריקה, כבר 20 שנה שהמחקרים מלמדים על ירידה בשיעור האלימות, והאזרחים, בכל שנה, אומרים לסוקרים שלדעתם האלימות מתגברת. גם אצלנו לא חסרים ממצאים מהסוג הזה. במדד הדמוקרטיה האחרון יותר, ממחצית מהחילונים בישראל הביעו חשש שלא יוכלו להמשיך לשמור על אורח החיים שלהם בגלל התחזקות של קבוצות אחרות בחברה – חשש שאין לו ידיים ורגליים במדינה שהעשורים האחרונים שיוו לה צביון חופשי יותר וחילוני יותר בחלק ניכר מתחומי החיים.
הנה, גם בסוגיה הזו שווה לבדוק מה היה נכתב במהדורת העיתון שיוצא רק פעם ב־50 שנה. האם היה מדווח על חוק המרכולים, או על כך שב־50 שנה הוכרע המאבק על פתיחת בתי קולנוע בשבת (הם פתוחים), ופתיחת כבישים (פתוחים), ומכירת בשר לא כשר (אין בעיה למצוא), והכרה בזוגות שלא נישאים ברבנות (מספרם רק עולה), וקניות במשך שבעה ימים בשבוע (הישראלים נוהרים).
הזיכרון האנושי מתעתע – הפעם תמיד נראה יותר טוב מהיום. החזון משתנה ככל שהמציאות משתנה – מה שמאכזב את מי שלא רצה בשינוי. שטף החדשות מכה בחושים – לכאורה חושף את המציאות, אך למעשה מסתיר אותה. אדמס רצה אמריקה שבה הנשיאות תהיה כמעט מלוכנית. הוא חשב שהדמוקרטיה, שלטון העם, יהרוס אותה. ג’פרסון רצה דמוקרטיה מבוזרת, שלטון מרכזי חלש, חופש למדינות מעריצות של וושינגטון. בדרך עקלקלה, מלאת מהמורות, אמריקה התחילה איתם והתגלגלה עד דונלד טראמפ. מעניין מה יישאר במהדורת 50 השנה מהציוצים שלו.