ניצול יגון משפחות שכולות לקידום בנייה חורג מההגינות הבסיסית

בין ישראל לפלסטין יש מאבק לאומי. הוא כולל התנגשות נרטיבים, מאבק תקשורתי, מאבק דיפלומטי והדובדבן של מאבקי המשנה הוא מכות, יריות, דריסות, דקירות, הריסות – מכל טוב ארסנל הכלים האנושי. עיקר המאבק שסביבו נסובים כל השאר הוא המאבק הטריטוריאלי. מצד הפלסטינים, המאבק על אדמתם הוא מימוש הביטוי המדינתי לחופש אישי ולאומי במובן ההיסטורי והחוקתי שלו. ואם זה לא הולך, אז הם מתקוממים עם מה שיש להם, כולל טרור.

גם הצד הישראלי מפעיל אלימות ושאר כלים, כולל מאבק דתי. כך ציווה לנו אלוהים. הפלסטינים לא מכניסים (עדיין) את מוחמד כמי שציווה להם את הארץ והוא מתיר להם לנהוג באלימות, והם מצדיקים אלימות כתגובה לאלימות מצד ישראל, וכן, לשבת על אדמה פרטית פלסטינית נחשב בעיניהם לאלימות. ובעיקר הם מסתמכים, בדיוק כמו הישראלים, על תקדימים היסטוריים בני הוכחה לישיבתם כאן. 
 

הפלסטינים מוסיפים להיסטוריה גם החלטות של מגוון מוסדות בינלאומיים שישראל מתעלמת מהם. בישראל כאמור מוסיפים את דבר ה’. עד כאן קיצור תולדות הסכסוך עד כניסתו של הממד הדתי או בלשון השמאלנים - המשיחי. אלוהים כידוע, אם לוקחים אותו ממש ברצינות, הוא המפקד העליון האמיתי, ואחד הסימנים הבעייתיים ביותר בימים האחרונים הוא פקודותיו או מצוותיו בענייני הטיפול בשכול כמנוף תקשורתי להמשך האחיזה בשטחים.    

 

בחודש האחרון אירעו שני פיגועי טרור, שבהם נהרגו הרב רזיאל שבח מחוות גלעד והרב איתמר בן גל מהר ברכה זיכרונם לברכה. מול התקשורת ובלי פילטרים היו מי שניצלו את היגון האישי והמשפחתי כדי לקדם את תוכניות הבנייה של מועצת יש”ע. בדרך כלל רצוי וצריך לדחות קמפיין מסוג זה הרחק מעבר לתחומי ההגינות האנושית הבסיסית. אלא שהאייטם הזה משודר כאילו מדובר בהתנהלות נורמטיבית, והסיבה היא זה מה שרוצה אלוהים. ודובריו. בייחוד יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, שצץ תמיד מול המצלמות כדי לדחוף את הפרויקט.