לאחרונה פורסם בעיתון "הארץ" שיר פרי עטו של משורר הנושא את השם המרשים ניקולא יוזגוף־אורבך. מודה, כנראה בשל בורותי הרבה מעולם לא שמעתי על האדון הנכבד לפני כן ובכל זאת היצירה שלו תפסה את תשומת לבי. הנה קטע ממנה:
כָּל הָרַחֲמִים שֶׁבָּעוֹלָם
לֹא יוֹעִילוּ לְגִבְעָתַיִם
לְהֵחָלֵץ מֵעֲלִיבוּתָהּ
לְהִשְׁתַּחְרֵר
מִכַּבְלֵי סְתָמִיּוּת בּוּרְגָּנִית
מִנְּהִיָּה אַחַר בֵּינוֹנִיּוּת
מְאוּסָה
כָּל הָרַחֲמִים שֶׁבָּעוֹלָם
לֹא יַעֲשׂוּהָ תֵּל אָבִיב
לֹא יְזַכּוּהָ בְּקַבֵּי יֹפִי וְחָכְמָה
הָעֲדוּיִים לְצַוַּאר תֵל אָבִיב
כדי להבין את כוונת המחבר גייסתי את כל היכולות הפרשניות שצברתי במהלך שנותי כתלמיד בינוני לספרות במערכת החינוך הישראלית. אחרי שקראתי שוב ושוב את הכתוב ובהתאם לגבולות התודעה של שכלי המעט מוגבל, הבנתי שמדובר כאן בעקיצה נוראית ששלח יוזגוף־אורבך לעבר עירי גבעתיים שמוצגת, בלשון המעטה, כלא להיט בכלל.
כבן המקום נעלבתי עד עמקי נשמתי. רפרוף מהיר בתגובות לשיר הוסיף מלח על הפצעים המדממים והביאוני לתובנה שישנם עוד רבים שמצדדים במה שתואר לעיל. כיאה לפטריוט עירוני ביקשתי להטביע את יגוני באחד הבילויים האהובים על דיירי האזור: פסעתי לחנות ירקות קרובה ורכשתי כמה בננות זהובות. ראוי להזכיר שגבעתיים סובלת מאינפלציית ירקנים. בשכונה שלי לדוגמה יש בממוצע חמישה ירקנים פר תושב, וזה פחות או יותר הסטנדרט. כיליתי את תוגתי באשכול שנקנה במחיר מופקע והתיישבתי בקרבת עורק החיים המרכזי בסביבה, הקניון, כדי להרהר בקיומי.
המחשבות היו קשות. האם צדק אותו משורר נוקב כשקבע שאני חי בעיר בורגנית וסתמית שלעולם לא תתעלה לגדולה? ומה זה אומר עלי כגבעתיימי ותיק, שהנני בינוני וסחי עד כאב? ערכתי תרגיל פנימי. ניסיתי לקרוא תיגר על דבריו ודמיינתי מה עלי לומר לציבור כדי לשווק את גבעתיים ולהעלות את קרנה. בתום התחבטות ארוכה הבנתי שייתכן שזה לא יהיה קל. בהשוואה למקומות אחרים, לא בטוח שיש לנו מה למכור. הרי אין אצלנו קדושה והיסטוריה כזו של ירושלים. עירנו צעירה. בסך הכל קצת יותר מ־90 שנה. ינוקא.
למרבה הצער אין בה גם חמימות ומתיקות עממית, כבירוחם ובשדרות. לא תמצא בה, כבנתיבות ובצפת, חצרות צדיקים ומחוללי נסים. היא אינה מרהיבה
כחיפה על גניה המופלאים ואורותיה המנצנצים. ההייטק והספורט לא תופחים בלבה כשם שמתרחש בבאר שבע. וחסרה היא את החיים והבוהמה של תל אביב התוססת. גבעתיים היא עיר ה"כמעט". המהות נמצאת בה ולמרות זאת היא אינה מאתגרת את הרף. הברים המרובים שברחובה הראשי נסגרים סמוך לחצות, כדי שחלילה לא תגיע לשיכרון חושים שמעורר את יצר ההרפתקנות ועלול להפריע את מנוחת השכנים. יש קולינריה מקומית, אבל לא כזו שתסחט
שבחים ממבקרי העיתונים המפונפנים. הספורט המקומי לא מאיים, הרכילות לאה, והאופנה שמוצגת בחלונות הראווה סולידית ונקייה.
אפילו ראש העיר הוא אדם שהתואר "סימפתי" מתאים לו כמו כפפה ליד: לא מיליארדר מרובה אקזיטים שהחליט לתרום לציבור אחרי שעשה לביתו, לא טייס נועז בדימוס או פוליטיקאי צעיר שהגיע לקרוע את העולם ולקפוץ מראשות העיר היישר לממשלה. לא ולא. האזרח הראשון בעיר נראה כמו בחור נחמד. אחלה גבר. אחד כזה שכולם אומרים עליו: "שמע, הוא נחמד". איש שתשמח לצרף אותו למשחק הכדורסל השבועי עם החבר'ה, שבסיומו שותים בירה יחד. רק כוס אחת, כמובן, שלא יעלה לראש.
גם החיים שלי כאן, כמו של יתר התושבים, הם חיי "כמעט". הדירה שבה אני גר היא בין קטנה לבינונית. גודלה לא ברור וכך גם איכותה. היא משופצת ונעימה ועדיין נראית טיפה מיושנת ומדי פעם מעוררת תסכולים. מיקומה הוא באזור נחשב ולמרות זאת יש מפגעי תברואה אינסופיים וצפיפות חניה. השכנים נחמדים וחייכנים אבל לא מספיק כדי שנהפוך לחברי נפש ובאותה נשימה הם מרעישים בקביעות, אבל בעוצמה שאינה פלילית.
כך המשכתי להפליג במחשבות על עולם ה"כמעט" שהפך ליקום שלי. חשתי מועקה. כדי להשתחרר נכנסתי לקניון ושוטטתי בין חנויות. הצצתי במגזין חדש ב"צומת ספרים", מדדתי בגדים ב"פוקס", ואכלתי גלידה ב"מקדונלד'ס". ואז זה הכה בי. אני איש ה"כמעט" המושלם. כל חיי המוטו הזה היה שם, בין שידעתי ובין שלא. בהתאם: הצלחתי בעבודה ועדיין איני כוכב של ממש; עשיתי קצת כסף, עם זאת לא מספיק כדי להפסיק לעבוד; יש לי רכב צמוד, פונקציונלי ואמין. לא יותר. אפילו בילדות הייתי "כמעט". הגעתי להישגים בתחרויות הספורט ובלימודים, אבל לא לשיאים. נעצרתי שוב ושוב קצת לפני מדליית הארד. גם בכתיבה אני גבולי. לא גרוסמן, אבל סביר.
יצאתי בבהלה מהקניון לכיוון ביתי. האם זה מה שנשאר מהחלומות הגדולים ומהשאיפות? הסתגרתי בין הקירות עמוס במחשבות אפלות, ובסיומם של ימים מרובי תהיות קרן אור חדרה את האפלה. מה רע לי לעזאזל? ימי שקטים, שלווים ובעיקר טובים. מתברר שאם לוקחים את זה נכון, לפעמים ה"כמעט" הוא די נעים. מלא נחת ורוגע. חיים ראויים בהחלט. ומי שרוצה להילחם, להתקוטט ולא להתרפק על ההווה גם כשהוא בינוני, אז שיידע שגבעתיים היא ממש לא בשבילו.