הקרבה לרבין והלחישות מבכירי המערכת הביטחונית: שמעון חפץ נחשף

 "ריבלין בא מהבית של נתניהו ולא מהבית של שמעון פרס. מי שדחפו אותו לתפקיד הם אנשי הליכוד. גם העובדה שנתניהו חשב על מועמדים אחרים לנשיאות רק בגלל שנפגע מריבלין כיו"ר הכנסת, לא צריכה למנוע ממנו לעצור את ההתקפות".

חפץ נרעש גם מההתקפות של נתניהו וחבריו על מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. "אני מכיר את אלשיך עוד מהשירות בשב"כ, ויכול להעיד שזה אחד שהיושרה היא אצלו מעל הכל. אני לא רוצה להגיד שמשהו דפוק אצלנו, אבל אתה מצפה מההנהגה שלא תשתלח במפכ"ל, שהוא פקוד שלה". 

"חילוקי דעות קשים היו גם לעזר ויצמן עם נתניהו. ויצמן אמר לחברי הכנסת: 'תרצו - תאכלו, לא תרצו - אל תאכלו'. כלומר, הוא יעשה את מה שהוא חושב שצריך לעשות. עזר גם הבטיח לחברי הכנסת שאם ילכו לבחירות הוא ייבחר ולא הם. בליכוד לא אהבו את התנהגותו וחשבו שהוא חרג מסמכותו, אבל חוק הנשיא משאיר מרחב לפעילות כזו. 

קורה לא פעם שראש ממשלה מבקש מהנשיא עזרה, ואכן ויצמן עזר מול העולם הערבי ומול האמריקאים, כשדברים לא זזו. אני זוכר שבזמן פגישתו עם מזכירת המדינה מדלן אולברייט הוא אמר: 'אם לא תיקחו אותם ראש בראש, שום דבר לא ייצא'".

"חייב להיות מקום שהאזרחים יידעו שהם יכולים לפנות אליו בטוב וברע, וזו לא הממשלה. נשיא יכול להטביע את חותמו, ולמוסד הזה יש הרבה כוח. ריבלין למשל משקיע הרבה כלפי פנים, לא כמו פרס ששם את הדגש על החוץ". 

חפץ נולד לפני 68 שנה בשכונת מאה שערים בירושלים, שירת בחיל השריון ונפצע קשה במלחמת יום כיפור. בהמשך היה ראש לשכת סגן הרמטכ"ל והשליש הצבאי של שר הביטחון משה ארנס, תפקיד שמילא גם בתקופת יצחק רבין. הוא היה מזכירם הצבאי של הנשיאים עזר ויצמן, משה קצב ושמעון פרס. לפני עשר שנים פרש מהשירות. 

אחרי שנים שבהן היה ברקע, עמד לצד שרי ביטחון ולימינם של נשיאים, הוציא חפץ לאחרונה את ספרו האוטוביוגרפי "הסודות מבפנים" (הוצאת קונטנטו). מי שהיה ברקע, בשיחות הרות גורל ובפגישות משמעותיות, מגלה את הפרטים המרתקים ששינו את פני המציאות הישראלית.

יחס מועדף 

בספרו מודגשת נאמנותו חסרת הפשרות לאנשים שאיתם עבד, כולל לנשיא המושמץ משה קצב, שאותו ליווה בימיו הקשים. "זכיתי מקצב ליחס מועדף", הוא מגלה. "אם אני מנקה את הסיפור הכואב, צריך לזכור שקצב היה סגן ראש הממשלה וחבר קבינט ושותף להחלטות חשובות. במידה רבה, גם כנשיא הייתה לו השפעה מול אריק שרון. הוא שדחף להודנה עם ערפאת. 
 

 

הוא השתכנע שאם יהיה ניתן לשבור את מעגל הדמים לתקופה של עשר שנים, כדאי לנסות. כדי להשלים את המהלך, קצב היה צריך להופיע ברמאללה וערפאת היה אמור להגיע לכנסת - ואת זה אריק לא היה מוכן לקבל. כשבא ראש השב"כ אבי דיכטר וביקש ממנו לעזור בנושא בניית חומת ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים, כתב קצב לאריק שאם גורמי הביטחון ממליצים, צריך לתמוך בהם. שרון השתכנע".

"לא ממש. לפני שקצב נפגש בפולין עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, קיבלנו תדרוך מראש הממשלה שרון. הוא ביקש שנעלה בשיחה את הדרישה לא למכור מערכות טילי S־300 לסורים. זו מערכת שיכולה להוריד מטוסי אל–על עוד בנתב"ג. פוטין ידע שקצב הוא נציג המדינה, ונתן לנו להבין שהוא חושב שישראל חייבת להיות חזקה". 

"לא חשבתי שזה יכול לקרות. העבודה לצדו בתקופת החקירות הייתה לא נעימה. מצד אחד צריך להמשיך בחיי שגרה, ומצד שני אתה נדרש לחקירה שאורכת כמה שעות טובות".
 

בספרו מספר חפץ שקצב הוא שביקש ממנו לסדר עבודה לאורלי רביבו, שנודעה בהמשך כא' מבית הנשיא לאחר שהתלוננה במשטרה כי נאנסה בידי קצב והובילה את המאבק נגדו. עדותה נשארה מחוץ לכתב האישום בהיעדר ראיות מספיקות. "הבקשה של קצב הגיעה כשלא ידעתי מה טיב מערכת היחסים ביניהם", הסביר חפץ. 

"חשבתי שאם הוא מבקש לשלב אותה בעבודה, זה מה שצריך. היא הייתה לא יותר משנה בבית הנשיא. התחילה כמזכירת המנכ"ל, ורק אחר כך עברה להיות המזכירה של קצב. אבל מפה למה שקרה בהמשך?".

 

"לא".

"הוא שילם את חובו לחברה. צריך להניח לפרשה. הוא יכול לחיות עם האמת שלו והשאר עם האמת האחרת, אבל די, גמרנו. הוא לא יחזור להיות מה שהיה. צריך להפסיק לעסוק בו".

"מזכיר לך שהיו שרי משפטים שהציעו שקצב ייכנס מדגמית לשבוע בכלא ובזה גמרנו. אפילו אודליה כרמון (שהתלוננה על כך שהוטרדה והותקפה מינית פעמיים בידי קצב - א"ל) אמרה לפני חודש: 'נגמר הסיפור, עזבו אותו'".

"די רופף. אני מכבד אותו".

לבית הנשיא הגיע חפץ דרך משרד הביטחון. משה ארנס, שנתמנה לתפקיד שר הביטחון אחרי מלחמת לבנון הראשונה בעקבות הדחתו של אריאל שרון, צירף את חפץ ללשכה לתפקיד השליש. "המזכיר הצבאי הוא התפקיד הבכיר יותר ונמצא בפרונט", הוא מסביר. "השליש מגבה אותו בהחלטות, בתיאומים ובסיורים בשטח. 

כל החומר המודיעיני עובר דרכו, והוא מסנן ומעביר מה שחשוב. נכנסנו למשרד אחרי רעידת האדמה של מלחמת שלום הגליל והיה צריך להעמיד מטה כללי חדש שכולל את הרמטכ"ל, את ראש אמ"ן ואת מפקד פיקוד הצפון".

 

אביגדור (ינוש) בן–גל התאכזב כשארנס העדיף את משה לוי לתפקיד הרמטכ"ל על פניו. 

"ינוש קיבל את זה קשה. הוא לא מונה בגלל התכונות הדומיננטיות שלו. אחרי מלחמת לבנון רצו מישהו שיספק שקט וייכנס למתודה של בניית מטה כללי. 

רצו לצאת מהבוץ הלבנוני בצורה נקייה ועדינה. ינוש היה יכול להיות ראש אמ"ן נפלא בגלל הכושר האנליטי והמקוריות שלו, ובהיותו כזה אני כמעט בטוח שהוא היה יכול להיות בהמשך הרמטכ"ל. הוא פקשש".

"במקרה של ארנס, הפוליטיקה לא שיחקה. הוא איש ישר ואף אחד לא פקפק במניעיו כששיבח את עמרם מצנע, שלא בדיוק היה חבר מהצד הפוליטי שלו. הוא מינה את מצנע לראש אגף התכנון, וכשמצנע החליט שלא להמשיך בצבא, ארנס חיבר עליו שיר הלל. אלו אנשים שונים לגמרי מאלה שיש כיום בנוף הפוליטי. אתה יודע איזו הערכה ההדדית הייתה בין ארנס לרבין?".

כשרבין נכנס למשרד שר הביטחון, בספטמבר 1984, הוא לא ערך שינויים גדולים בכוורת שהקיפה אותו, והשאיר את חפץ לצדו. "רבין שאל את איתן הבר: 'מי זה החפץ החשוד הזה?'", נזכר השליש הצבאי. "הבר אמר שהוא חושב שכדאי שאשאר, ונרקמה בינינו מערכת יחסים מיוחדת מאוד".

"החשדנות הייתה טבעית בהתחלה. הוא היה שר ביטחון בממשלת אחדות ולא ידע את מקומו במבנה. פרס היה אז ראש הממשלה, ובינואר 1985 הוא ורבין הלכו על מהלך להוצאת צה"ל מלבנון. כשר ביטחון, רבין נתן גם למי שחשבו אחרת אפשרות להציג את עמדתם. 

אהוד ברק, שהיה אז ראש אמ"ן, סבר שצריך להיערך בקו הבינלאומי עם כמה שפחות חיכוך בעדוֹת בלבנון, להבדיל מאורי אור שהמליץ להקים אזור ביטחון. הרמטכ"ל משה וחצי בנה על אזור ביטחון בגרסה קצת שונה, ובסוף רבין הכריע על אזור ביטחון בשליטת צד"ל. זה היה אחד הדברים הגדולים בתקופת רבין, שהביאו לשינוי באופי הפעילות של צה"ל".

ימים לא קלים עבר חפץ לצד ראש הממשלה המנוח, בין היתר בתקופת האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987. "הייתי עם רבין בארה"ב בזמן שפרצה האינתיפאדה", סיפר. "עשיתי הערכת מצב מודיעינית ומבצעית לגבי מה שקורה בשטחים, ולא יכולתי לחוש שהסיפור עומד להתפוצץ. יצאנו לארה"ב בתחילת דצמבר בעקבות ביטול פרויקט הלביא. הוזמנו על ידי מזכיר ההגנה האמריקאי.

הוא ביקש ביקור ראשון של רבין כשר ביטחון. בין היתר הייתה מחויבות של רבין להופיע בפני פורום ניצולי שואה, הופעה שנקבעה חצי שנה לפני כן. הכי פשוט היה לבטלה בגלל המצב שנוצר, אבל רבין לא רצה. הוא ביקש לדבר בפניהם ורק אז לחזור ארצה לנהל את העניינים".

"רבין אמר לשבור ידיים ורגליים, אבל בעצם התכוון לשבור את ההפגנות עצמן".

"היה מי שלקח את זה לכיוון של התרת רסן ותרגם את דבריו לפגיעה, אבל זה לא היה לטעמו".

"הוא היה קשוח במה שצריך. רבין מעולם לא הורה לצה"ל להוריד לגמרי את האלימות ולהביא לחיסולה המוחלט. אין דבר כזה, ואפשר רק להוריד את הרף. במקביל הוא הורה למפקדים לתת כלים חוקיים בידי החיילים, שיידעו מה מותר ומה אסור. אז עברנו לירי גז וכדורי גומי. זו תורה שלא הייתה קיימת ובנינו אותה תוך כדי האינתיפאדה".

"היו רגעים לא נעימים, אבל רבין לא נלחץ", מוסיף חפץ. "בדצמבר 1992, כשהיה ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא החליט על גירוש 415 פעילי חמאס ללבנון. בג"צים הוגשו, היועץ המשפטי יוסף חריש לא ידע איך לאכול את הדבר, והרמטכ"ל אהוד ברק לא ממש התלהב. מי שנתן את המושכות והתמיכה המשפטית היה דווקא משה שחל, שר המשטרה. הוא הוביל עם רבין את המהלך כדי שהגירוש ייצא לפועל".

חפץ זוכר את היום שבו החלו המגורשים בלבנון לצעוד לכיוון מעבר הגבול בדרכם חזרה לישראל, מלוּוים בגדודי עיתונאים. "רבין קיבל עדכון על הנעשה כשהיה בטקס מרוץ הלפיד במודיעין", הוא מספר. "הבנו שאם אנשי חמאס יצליחו לעבור את הגבול כש–CNN מלווה אותם, זה יהיה הדבר הכי מבזה. רבין אמר, 'לא אתן לזה לקרות' וביקש שאשיג את הרמטכ"ל, שהיה בהערכת מודיעין שנתית. לא הצלחתי. 

בין ביקש לדבר עם מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון - א"ל) גבי אשכנזי ונתן לו הנחיות לפתוח באש כאזהרה, עם טווחי בטיחות מהמגורשים. העיקר למנוע את מעברם בחזרה לשטחנו. 'אני כבר אסגור את הנושא עם המפקדים שלך', הוא הרגיע את גבי. 

"גבי עצר את המגורשים, ורבין ביקש ממני להזמין את ברק ואת מפקד פיקוד הצפון איציק מרדכי אליו למשרד. הוא אמר להם: 'עשיתי משהו שנמצא בסמכותי, אבל חרגתי כשלא עשיתי את זה בדרך הפיקודית, הישירה. בסיטואציה שנוצרה חשבתי שחייבים לעצור את המגורשים, אחרת היינו בתוך סיפור בינלאומי שאותו ביקשתי למנוע. האחריות עלי'. הם קיבלו בהבנה, אבל היו מעדיפים שזה ייעשה דרכם".

חפץ מספר בספרו על אירוע מדהים שאירע באותה תקופה: רבין לא עדכן את ראש השב"כ ואת ראש המוסד על כך שבנורווגיה מתקיימים מגעים למה שיבשיל בעתיד להיות הסכם אוסלו מעורר המחלוקת. "הבנתי מרבין על המידור", חפץ מספר. "גם איתן הבר לא היה בסוד העניין, אף שהיה מהאנשים הכי קרובים לראש הממשלה. זו לא הייתה חשדנות כמו שהוא לא רצה שהעניין ידלוף. ברגע שפרס הוביל בצורה דיסקרטית וחשאית את המהלך, רבין החליט לשחרר מידע רק כשהבין שהעניין סגור".

"באוסלו נכח עו"ד יואל זינגר, שהייתי מקורב אליו. הוא היה בשעתו ראש ענף הדין הבינלאומי, ורבין העריך אותו מאוד. יואל שלח אליו מכתב ועל גבו נכתב: 'לפתיחתו הבלעדית של יצחק'. אחרי שקרא אותו, רבין ביקש שאמסור ליואל תודה ושהמכתב מעניין. בדיעבד זה היה עדכון על מה שקורה באוסלו".

"אחרי כמה ימים הופיע זינגר במפתיע במשרד עם פרס ויוסי ביילין. 'מה אתה עושה פה?', שאלתי את יואל לפני שהם נכנסו לרבין. אבל הוא לא ענה. זו הייתה הפינאלה. הם באו לספר לרבין שכל הפרטים נסגרו והוא צריך לאשר. כעבור זמן קצר שיתף רבין את מי שצריך".

עבודתו של חפץ אצל רבין הסתיימה לאחר מינויו של האלוף דני יתום למזכיר הצבאי בשנת 1993. חפץ סירב לשמש עוזרו של הקצין הבכיר. בדיוק באותו זמן נתמנה עזר ויצמן לנשיא המדינה, ועל סמך היכרותם הקודמת הנבחר ביקש שיבוא לעבוד לצדו.

רק מחסום אחד עמד בדרכו: היחסים המתוחים בין ויצמן לרבין. "יש אנשים שקמים בבוקר וחושבים: 'את מי אדפוק היום?', וזה אני; ויש כאלה שקמים וחושבים: 'מי ידפוק אותי היום?', וזה רבין", אמר ויצמן למזכירו. "הם לא אהבו זה את זה", מודה חפץ. 

"אבל מי שחילץ את ויצמן כשיצחק שמיר רצה לפטרו מהממשלה היה רבין. הוא בא לשמיר בהצעה שויצמן לא יהיה חבר בקבינט אבל ימשיך להיות שר, ובכך יישרו קו. רבין תמך במינוי ויצמן לנשיא. 'זה רעיון מצוין שתהיה מזכירו הצבאי', הוא אמר לי. 'תהיה המגשר בינינו וייצא לי מזה רק טוב'".

"אתה לא יכול לקחת אנשים כמו ויצמן או פרס, שעשו הרבה טרם מינוים, ולהגיד להם לשבת בצד. צריכים להיות קשובים אליהם. מי שפתח את הדלת להודו, לסין ולטורקיה היה ויצמן, ואני רוצה לראות שמישהו יגיד אחרת. כטייס בחיל האוויר הבריטי ששירת בהודו, הוא זכה שם לכבוד כמו שראש הממשלה קיבל בביקורו האחרון".

"לעזר היו קשרים יוצאים מהכלל עם חוסני מובארק. אני זוכר שהנשיא המצרי הזמין אותו לביקור אחרי שהסכם חברון נתקע, ואמר לו: 'תעשה משהו. נתניהו לא זז, ערפאת מתפוצץ עלי, אנחנו לא עומדים מאחורי ההסכם'. במקרה הזה אתה רואה שנשיא יכול להיות לעזר רב לראש הממשלה".

"אני חשבתי שברמה הלאומית יהיה מכובד אם נשיא המדינה יבקר את בתי המשפחות השכולות. באסון המסוקים היו 73 כאלה, מבצע אדיר. בכל יום עברנו בין שמונה לתשע משפחות מצפון לדרום. זה שחרר את רבין, כי אם הוא היה צריך להקדיש את הזמן הזה לניחומים, הוא לא היה עוסק בדבר אחר. ויצמן גיבה את רבין גם ברצח במערת המכפלה. הוא הגיע כנשיא לעיריית חברון והופיע לפני ראש העיר וחברי המועצה שלו. הוא פתח בדברים: 'העם היהודי מגנה את המקרה', דיבר אליהם בערבית ובגובה העיניים".

"איך אמר לי ויצמן? 'אני 45 שנה מכיר את רבין, ותקופת העדנה היא כעת, כשאנחנו ביחד'. כשהיינו בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה בהר הרצל והייתה התנפלות על רבין, מי שיצא להגנתו ובשצף קצף היה ויצמן. כשפגשנו את ראש השב"כ כרמי גילון, עזר אמר לו: 'אתם חייבים לשמור על רבין, זה לא יכול להימשך ככה'. 'ביקשנו, אבל רבין ממשיך בשלו', ענה כרמי. 'הוא טוען שאף יהודי לא יפגע בו'".

"לא יודע אם חששתי, אבל לא אהבתי אז את ההתקפות האישיות על רבין. כמה ימים לפני שנרצח היינו בעצרת השריון בלטרון ועברנו לפני קיר עם שמות הנופלים. רבין אמר שם לאלוף (במיל') מוסא פלד: 'רואה, פה יש לי יותר חברים מאשר בחיים'. מוסא שאל: 'אתה לא חושש?', ורבין ענה: 'כשאני איתכם אין לי ממה לחשוש'. 

אתה לא מאמין שרצח כזה יכול לקרות - עד אותם מוצאי שבת, כשפרופ' גבי ברבש יצא אלינו בבית החולים איכילוב והודיע שזהו, נגמר. זה לא נקלט. אני זוכר את לאה, אשתו של יצחק, עומדת בחוץ ואומרת: 'זה כמו רצח ארלוזורוב'".

זה בוודאי היה מעמד קשה עבורך. 

"רבין היה בשבילי כמו אבא. עם האנשים האלה ביליתי יותר זמן מאשר עם המשפחה שלי. הייתי מוזמן לאירועים שלהם ולימי הולדת. לאה אהבה אותי מאוד, וכשהייתי עולה אליהם הביתה להביא לו חומרים, היא הייתה מזמינה אותי לשתות איתם קפה".

"נכון, אבל בתהליך אוסלו המערכת הייתה דואלית מאוד. הם התקרבו כאילו כל השנים הרעות נמחקו ועברו מהעולם והגיעה חברות אמיתית. כל אחד הבין את תפקידו".

"זו הייתה העדנה שלו. המעבר הזה הביא אותו למקום אחר. הוא הבין שהוא נשיא של העם, אבל בחו"ל זה היה עוד יותר מרשים. לא הייתה שנה שהוא נעדר מהוועידה הכלכלית בדאבוס, ושם שועי עולם היו עולים אליו לרגל ורודפים אחריו. אבל בהילה המיוחדת שלו הבחנתי עוד כשליוויתי את ויצמן כנשיא".

"היינו בטקס האשכבה של הנשיא פרנסואה מיטראן בכנסיית נוטרדאם בפריז בשנת 1996. מטעמי ביטחון נכנסו ויצמן ופרס, אז ראש האופוזיציה, אחרונים. ראית איך פרס מקובל בתוך הציבוריות הצרפתית. כשהסתיים טקס האשכבה ויצאנו החוצה, ביקשו שנעלה אחרונים לאוטובוסים. לא היה אחד שלא הגיע ללחוץ את ידו של פרס, וכל זאת כשאני עומד לצד הנשיא ואותנו כמעט לא סופרים. זו דוגמה קלאסית".

"15 שנה בבית הנשיא הספיקו לי. התקופה הראשונה של פרס במשכן הייתה אינטנסיבית. הוא מאבות האומה, ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל. את שנת ה־50 למדינה עשיתי עם ויצמן ואת ה־60 עם פרס. צריך לדעת מתי לסיים".

"מלאים, רבגוניים. אגרתי הרבה דברים בפנים. אבל אם היו מקומות שבהם היה צריך לומר מילה, לא נשארתי בשקט".