ח"כ מיכל בירן: "הייתי ואולי עודני חה"כ הענייה במשכן"

"אמא שלי עלתה מליטא בגיל 18 והחוויה של העולה החדשה מאוד ליוותה אותה. היא נעלבה שלא גייסו אותה לצבא, וכל דבר שהוא חריגה מהנורמטיביות הישראלית היה לה קשה. אני זוכרת מסיבת ט"ו בשבט בתור ילדה, שיצא שלא הבאתי פירות יבשים. אני לא יודעת אם היא שכחה או שאני לא אמרתי לה, והיא לקחה את זה מאוד קשה כשהבינה שלכל הילדים היו פירות יבשים ולי לא. את המצוקה שלה אני עד היום זוכרת". 

"את שנותיי בתיכון ביליתי בנוער העובד והלומד בקן רמתיים, הקן הכי גדול של התנועה, שאז היו בו 1,000 חניכים. זו הייתה חוויית נעורים מדהימה להדריך, לחנך ולנהל, ובעצם זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי את הכישורים הללו שילוו אותי במהלך חיי. שם היה אגב התפקיד הציבורי הראשון שלי, בכיתה י'. זה אומנם נשמע מצחיק, אבל לקחתי את זה ממש ברצינות הראויה, בהדרכה בפורימונים ובטיולים. זו הייתה דרך מדהימה להעביר את גיל ההתבגרות דרך פעולות, רעיונות, מחשבות וחידוד ערכי". 

"הפעם הראשונה שבה יצאתי מהחוויה המגוננת של הוד השרון שבה גדלתי הייתה בשנת השירות. הייתי קומונרית בחולון, ושם הכרתי את החברה הישראלית כפי שהיא באמת. חייתי בקומונה בפעם הראשונה, עם 23 אנשים באותו הבית. אני עד היום מסתובבת בכנסים ברחבי הארץ של שנת שירות וממליצה את זה לאנשים. זו הייתה חוויה מדהימה. הייתי ילדה מאוד מפונקת, לא שטפתי צלחת או את החדר לפני שיצאתי לשנת שירות. פתאום אתה לוקח אחריות על החיים שלך ועל החיים של אנשים אחרים". 

"בנח"ל הייתי רס"פית בקורס מד"נים (מדריכי נוער), קורס מעורב של בנים ובנות. אומנם בחדר הפרטי בקושי הצלחתי לעשות שכיבות סמיכה, אבל באימונים המשותפים נכנסו בי תעצומות נפש מדהימות; הייתי עושה הכל עם הבנים, ולו רק כדי להוות דוגמה. זו הייתה חוויה מחשלת ומעניינת, ומובן שגם שם היו צוחקים ממני כשהפכתי כל פעילות צבאית ליצירתית והכנסתי את רוח תנועת הנוער". 

"נולדתי בהוד השרון, אבל בחרתי ללכת לנגב אחרי הצבא כדי להקים קנים של הנוער העובד. הקמתי קבוצות באשדוד, ושנה אחרי כן הפכתי לרכזת של מחוז הנגב. היו כאלה שקראו לי אז מלכת המדבר בהלצה. מאוד אהבתי את אשדוד במיוחד ואת הנגב, ואני גאה לומר שהצלחתי לחולל נסים במקומות שבהם חשבו שאין סיכוי ושכמעט אי אפשר. כל הזמן הזה חייתי בקומונה מ־1,000 שקלים בחודש בחשבון בנק שיתופי".

"בגיל 27 מצאתי את עצמי עושה ההפך מכל מה שעשיתי עד אז: מברמנת בלונדון, במעין סוג של חופשה, ופוגשת כל מיני טיפוסים מעניינים בבר של מעמד הפועלים עם לקוחות קבועים. שמעתי את כל הסיפורים על ההוא שבגד באשתו ועל אהבותיהם הנכזבות. החוויה הזו בסופו של דבר גרמה לי להגיע להחלטה לסיים את הפרק בחיי שנקרא חברות בתנועה ולהמשיך הלאה". 

"לא כולם יודעים, אבל אחי היה העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ' ואני הייתי המורה הפרטית למתמטיקה של הבן שלה. כשהתחילו לחפש מחליף לאחי הצעתי את עצמי, והוא אמר שאני ממש לא מתאימה לזה. אבל לא הקשבתי לו ושגשגתי בעולם הזה, ובהמשך מצאתי את עצמי מובילה את מאבק העוזרים הפרלמנטריים. היו אז שני עוזרים לכל חבר כנסת, והיו חברי כנסת שהצליחו לעקוף את העניין וחילקו את המשרה של השניים לשלוש משרות, והמשמעות הייתה ניצול מחפיר. זו עבודה מאוד קשה, ואנשים עבדו 150% משרה ב־72% תשלום. זו הייתה האובססיה שלי. אנשים פחדו לשבת לידי בארוחת הצהריים אבל אחרי שנה הצלחתי לשכנע את כולם שמדובר בעוול". 

"ב־2010 נבחרתי לראשות המשמרת הצעירה של סיעת העבודה. עד שנבחרתי לא הייתה אישה אחת שנצחה. הייתי הראשונה ולא האחרונה, הצלחתי לשנות את הקונספט והניצחון שלי היה כנגד מועמדת של אהוד ברק וככה זכיתי לכינוי 'האיום הבירני'. אהוד ברק היה בשיאו. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי פוליטיקה מהי, הצגתי את החזון שלי, והפכתי את התפקיד של המשמרת הצעירה לסמן ערכי של מפלגת העבודה. זו הייתה תקופה מדהימה שנחשבה לתור הזהב של המשמרת הצעירה. פתחתי תאי סטודנטים בכל רחבי הארץ והשתתפנו בהמון מאבקים חברתיים". 

"בשנת 2013 הצלחתי להיבחר לכנסת, והייתי ואולי עודני חברת הכנסת הענייה במשכן, שהגיעה בלי משאבים כלכליים לדבר הזה. זה קרה הרבה בעזרתה של שלי, שהייתה יו"ר המפלגה, והרבה פעילים שלי שהתאבדו על הקלפיות. בכנסת הצלחתי לסגור מעגל עם כל הדברים שעשיתי בכל שלבי החיים המוקדמים שלי, והיום אני מגנה על קבוצות של עובדים שמגיעות לבקש את עזרתנו, אני מתעסקת בפנסיה ושואפת בדיוק כמו בתנועות הנוער להגיע למקומות שלא מובנים מאליהם ולא טריוויאליים. אני נמצאת בפוליטיקה כי אני רוצה לראות את העולם טוב יותר מאיך שקיבלתי אותו".