המאמר הזה נכתב בתחושה ברורה של כניסה לשדה מוקשים. בשבוע שבו הכל עסקו בעדי המדינה המתרבים בחקירות נתניהו - התרוצצה ברשתות החברתיות האמירה כי גם בתחום זה בולטת האפליה הקשה נגד נשים ומזרחים: בין כל עדי המדינה אין אישה ואין מזרחי. כמו בכל בדיחה גם בזאת יש כמובן גרעין של אמת.



לא זאת המנסה להתחנף למגזר ולמגדר ולהגיד: אלו ואלו אינם מפונקים כמו הגברים האשכנזים שנשברו אחרי כמה עקיצות פשפשים והחלו לזמר, אלא אמת אחרת: שהגזמנו כבר עם כל קשקושי ה"הדרה" הזאת. שנמאס. ואין מצב שתתפרסם רשימה של ארבעה בני אדם ובה רק גברים - בלי שאיזה טמבל יתחיל לצעוק שמדובר בהדרה, בין שמדובר ברשימה של ארבעה חושפי־שחיתות־מנקי־אורוות־גיבורים, ובין שבסתם עבריינים שהעדיפו להיות עדי מדינה.



מסכן שר המדע אופיר אקוניס. נפל בגורלו להיות השר המשיב מטעם הממשלה בדיון לכבוד יום האישה הבינלאומי (עוד אחד ברשימה המיותרת כולה של "ימים בינלאומיים"). אקוניס התכוון כנראה לציין את תרומתן העצומה של הנשים לתרבות, לחברה, לפוליטיקה ולמדע, והכין רשימה, אבל בדרך הסתבך כשפנה לחברות הכנסת ולשאר הנשים ביקום וקרא להן ליטול דוגמה מאינדירה גנדי וממרגרט תאצ'ר במקום להתבכיין בנוסח "אכלו לי שתו לי". "אם תתבכיינו - לא תהיו מנהיגות", אמר.



הופה. פרק הזמן הקצר ביותר הניתן למדידה בפיזיקה היה פעם זה שבין חילופי האור ברמזור מאדום לצהוב - ועד שהמכונית שמאחוריך צופרת. היום זהו פרק הזמן העובר בין אמירה כזאת של מישהו ובין תגובתה של יו"ר נעמת, שהגדירה את הדברים "התבטאות אומללה ומלאת שנאת נשים ובורות". והוסיפה כי "על ראש הממשלה להשמיע את קולו, להתנער מדברי השר שלו ולהבהיר שאין מדובר בעמדת הממשלה".



אקוניס המסכן, לו היה שומר על התואר "שר המדע והחלל", היה לו לפחות לאן לברוח. אך באין חלל עלה שוב לדוכן להתנצל כי פגע בקודש הקודשים ודרך ברגליו הגסות בחצרות מקדש ההדרה. כי יש דברים שאין למתוח עליהם ביקורת. גם להתווכח אסור. בארה"ב כל מתווכח בנושאים אלו במכללה - נחשב תוקפן אלים. ובקרוב הוא כנראה גם יוגדר אנס. מותר להגיד למתנחלים או לערבים לא להתבכיין. לא לחברות כנסת.



הטירוף משתלט. שמעתי כי בארה"ב דנים ברצינות בשאלה אם זה תקין פוליטית לומר "איש" ו"אישה". כי זה שיפוטי. זה מכתיב למישהו/מישהי איך עליהם להגדיר את עצמם, ואולי הם שייכים לאלו שטרם החליטו או שמסרבים להחליט או מבולבלים מכל סוג אחר (מוקש. ברור לי: דרכתי על מוקש. אבל באמת נמאס מזה שאסור כבר לדבר בשפת בני אדם). ולכן יש הגורסים כי הכינוי הנכון לגבר הוא "בעל איבר מין זכרי".



הבדלי השכר בין גברים לנשים באותו תפקיד בדיוק הם תופעה מבישה שיש להכחיד. כאן ראוי שיהיה שוויון מוחלט. אבל דרישת שוויון מוחלט בין המינים ברשימת חתני פרס ישראל - מעוותת את משמעות הפרס. אפשר לדרוש ייצוג שווה למינים בוועדה הבוחרת את חתני הפרס - אך לא ברשימת מקבליו. מין הזוכה אינו רלוונטי. כשם שאין לדרוש רוטציה בנשיאות בית המשפט העליון בין גברים ונשים, כי זה יהיה מטומטם. למי אכפת אם בראש בית המשפט העליון עומדת שופטת או שופט?



שברי המאמץ


כל עוד התקינות הפוליטית רק מעצבנת - ניחא. כשהיא כבר גורמת נזק, יש להיאבק בה. השבוע התפרסמו דבריו של ד"ר אורן שוורץ, ראש תחום שיקום הלוחם בצה"ל, מתוך כנס של חיל הרפואה שנערך בשנה שעברה. ד"ר שוורץ סקר שני מחזורי גיוס של חיילות לגדודים מעורבים (שבהם משרתים חיילים וחיילות, כמו קרקל) ב־2012 וב־2013, ומצא כי 28.3% מהחיילות נפצעות באימונים, כ־20% יותר מאשר בנים. גם אובדן ימי האימונים היה דומה. שיעור שברי המאמץ בקרב חיילות היה גבוה ב־60% מזה של החיילים, ובתוך שברי המאמץ הללו גם מסוכנים: באגן ובירך, כאלו היכולים לגרום נכות קשה וקבועה. נתונים אלו דומים למה שמתפרסם בספרות הרפואית על צבאות אחרים.



ד"ר שוורץ מצטט מחקר של הצבא האמריקאי שקבע כי כושר ההרמה של נשים נמוך ב־47% מזה של גברים, יש להן 40% פחות כוח שריר, ומהירות הצעד שלהן נמוכה ב־26% מזו של גברים. התוצאה מכך היא ששחרור עקב פציעות גדול פי 1.67 בקרב נשים לעומת המצב בקרב גברים, הנשירה מההכשרה - פי 2.5, ושיעור צריכת שירותי הרפואה בקרב חיילות גדול פי 9.2 (!!!) מזה של חיילים.



דובר צה"ל הזדרז להגיב, משום שזוהי סוגיה טעונה מאוד. המשמעויות ההלכתיות לגבי חיילים דתיים גרמו לרבנים חרד"ליים מסוימים לקפוץ לזירה ולערבב שיקולי ביטחון רפואה והלכה. ומרגע שטיעונים כאלה מושלכים לזירת הוויכוח, לעולם כבר לא נדע מהי אמת מדעית ומהו ניסיון לערוך מניפולציה בנתונים.



דובר צה"ל אישר את נכונות הנתונים שהביא ד"ר שוורץ. אבל טען כי הם אינם מעודכנים. זה היה לפני חמש שנים. היום המצב הרבה יותר טוב. צה"ל צמצם


את הפגיעות בחיילות באופן דרמטי, באמצעות תזונה עתירת חלבון, תוספת סידן ו"סרגל מאמצים מותאם". אך כיוון שבמקביל באותן יחידות חלה ירידה דומה גם במספר הפגיעות בחיילים, ברור כי "סרגל מאמצים מותאם" הוא מינוח מכובס שמציין את הפחתת הדרישות, הקטנת עומס האימונים וסילוק מרכיבים מסוימים ממבחני הכשירות. כתוצאה מכך - נפגעים פחות חיילים ופחות חיילות באימונים. זה מצוין. אך ברור כי ככל שההישג הוא תוצאה של הפחתת הדרישות - התוצאה היא יחידה בעלת כשירות נמוכה יותר.



בהחלט ייתכן כי המטכ"ל משכיל להציב את גדוד קרקל במקומות שבהם ממילא לא נדרשת כשירות של סיירת צנחנים. אבל ידוע כי שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות. ובמלחמה איננו יודעים תמיד איזו יחידה תידרש לעמוד במבחנים הקשים ביותר. אילו היה ניתן לדון בסוגיה הזאת רק במבחני עלות־תועלת צבאיים או רפואיים - ניתן היה להגיע להחלטה מושכלת. אבל מרגע שנכנסו "עקרון השוויון" והמאבק להשגתו, לסולם השיקולים - הדיון כבר לא ענייני.



לפני מאה שנים תבע האתוס הציוני את כיבוש השמירה והעבודה. ב"חוות העלמות" בכנרת הכשירו עצמן נשים לעבודת השדה הקשה. ב"אגודת השומר" וב"גדוד העבודה" שירתו גם נשים. "עומדים אנו במשמרת", הם שרו. "שומר חבר, חברה שומרת", תיאר מציאות ציונית בארץ ישראל. השמירה הייתה העיקר ולא השוויון. סלילת כביש טבריה־צמח הייתה העיקר ולא מגדר העובדים. עם ירידת ערכן של המלאכות הללו התהפך גם סדר הקדימות. דומה שהיום השוויון עיקר, ומי שמעז לטעון שביצועי היחידה חשובים יותר מהשוויון המגדרי - צפוי לסקילה תקשורתית.