ביום ראשון עלה לשידור בתוכנית הרדיו שלי מאזין שפתח עלי במתקפה קטלנית על כך שאני שונא מזרחים. הוא צרח שאינני משמיע מוזיקה מזרחית, רק אריק איינשטיין. הוא חימם את עצמו וצווח שהיה מוכן לזרוק לים אשכנזים ואנשי תקשורת כמוני, שהדגים יאכלו אותנו. בשפה עילגת הוא הילל ושיבח את המנהיג ביבי נתניהו, ואיחל לי שעד יום מותי ביבי יהיה ראש הממשלה.
היה לי קשה לעצור את שטף הדיבור שלו ואת איחוליו לתקשורת השמאלנית ולאשכנזים, ולכל מי שאינו חושב כמוהו. הצדיק היה במתקפת שנאה והשתמש במילים כמו "להשמיד", "להרוג" ו"לחסל". הוא בעצם ביטא את מה שלא מעט אזרחים חושבים, וכנראה אלו יהיו הכוכבים שיתחילו במלחמת אזרחים, אם נגד ראש הממשלה יוגשו כתבי אישום והוא יגיע להישפט בבית המשפט.
אני רואה בדמיוני את התמונה שבה המוני בני אדם משולהבים צרים על בית המשפט ופותחים במאבק אלים נגד מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט, אותם גופים שראש הממשלה וחלק משרי ממשלתו החלו במלחמת השמצות נגדם, שמעוררת את היצרים בקרב מעריציהם.
הלוואי ואתבדה, אבל זו הסכנה הקיומית האמיתית למדינת ישראל, הרבה יותר מסוכנת מדאע"ש בסיני, האיראנים בסוריה, בחמאס בעזה, ומחיזבאללה בלבנון.
המאזין המתודלק התקשה להבין כשהסברתי לו שהוא בעצם כמו ארגוני הטרור שרוצים לזרוק יהודים לים, והוא כמו הנאצים שרצו וביצעו רצח המוני ב"יהודים אשכנזים".
המתודלקים שונאי האשכנזים מתקשים קצת להסביר את העובדה שהם סומכים במאה אחוז על ביבי האשכנזי, שהצביעו עבורו. כך היו פני הדברים גם כשתמכו באריאל שרון "האשכנזי". הם היו מוכנים למות למען מנחם בגין "הפולני המסריח", וחלק גדול מהם אינו יודע שאבי תנועת בית"ר זאב ז'בוטינסקי היה "אשכנזי". והרשימה עוד ארוכה.
אחרי פרסום הסדרה הדוקומנטרית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי על עליית יהודי ארצות צפון אפריקה לישראל והיחס שלו הם זכו מצד "האשכנזים", החל מסע צלב נגד מנהיגי היישוב היהודי של סוף שנות ה־40 עד תחילת שנות ה־50. זה הזכיר לי את אבא שלי, שאני ממש שמח שהלך לעולמו ולא נאלץ להיחשף למסע ההסתה וההכפשה המטונף שמתרחש בימים אלו.
אבא שלי עלה לישראל ביוני 1925. ציוני צעיר בן 22 שעזב את ביתו ובני משפחתו והגיע לבד לארץ אבותיו במטרה לעזור להקים את מדינת היהודים. אף אחד לא קיבל אותו בנמל חיפה. החליפו לו מבלי שנשאל את השם גולדוויץ לזהבי, כי השם שלו היה ארוך מדי. מאחר שלא היה לו שום מכר ושום כתובת להגיע אליה, לקחו אותו ועוד כמה שכמותו והעבירו אותם בדרך לא דרך לפרדס באזור פתח תקווה. שם הם "הושלכו" מהמשאית בלי כסף, בלי אוכל, בלי קורת גג.
העבודות הראשונות שהטילו עליהם היו קשות: כמה שבועות של ייבוש ביצות בחדרה, כמה שבועות של סלילת כבישים ברחובות, בעונה קטיף בפרדס ועבודה בבית האריזה וגם עבודות יציקה בבניינים שהוקמו בפיזדיולוך. הם חלו בחולירע ובמלריה, רעדו מקור בחורף בסככה שמתחתיה ישנו באזור בית האריזה, ובשמש הקיץ הם ניצלו, וגופם הלבנבן האשכנזי נשרף עד כדי כוויות.
הגדירו אותם "חלוצים", הגדירו אותם "בוני הארץ", הגדירו אותם "מייבשי הביצות", "סוללי הכבישים". עכשיו כל התארים המחמיאים האלו מתהפכים: האשכנזים הפולנים הפכו להיות "אשכנאצים". טוענים כלפיהם שברגע שהם הגיעו לארץ הם קיבלו בתים, עבודה מכניסה, והרעיפו עליהם כל טוב שמנת ושניצלים. בולשיט.
לצורך הפרוטוקול, היינו חמש נפשות בדירה. זו הייתה דירה משותפת עם משפחת אגסי, שגם בה היו חמש נפשות. השירותים והמטבח היו משותפים. היינו שלושה ילדים בחדר בגודל של צינוק. פרוסת לחם עבה עם מרגרינה וממרח סוג ג' כלשהו היוו את עיקר האוכל. פולקע של עוף שזכינו לאכול לעתים נדירות היה מקביל למנת שרימפס קריסטל של היום.
אני מניח שהשורות הספורות האלו לא ישנו את דעתם של אלו שעלו לשידור ברדיו או שלחו פקסים שבהם קבעו נחרצות שאבא שלי שיתף פעולה עם הנאצים ואמא שלי זונה של ערבים בעזה. יש מי שדואג ללבות את השנאה, יש מי שמרוויח ממנה, והם יגרמו לכך שהמדינה הזו לא תתקיים עוד זמן רב.
בושה
אני חונכתי על שוויון ועל עזרה הדדית. בתנועת הנוער קיבלתי חינוך סוציאליסטי (עד שהעיפו אותי משום שהלשינו עלי שעישנתי במחנה עבודה במעיין ברוך). חונכתי על "והדרת פני זקן" ולימדו אותי שקמצנות, קנאה וצרות עין הן תכונות שליליות.
כשראיתי והבנתי שישנה אפליה לרעה בתעסוקה ובחינוך נגד בני שכונות העוני, לא היססתי לרגע להשתתף בצורה דומיננטית במאבק של הפנתרים השחורים. יד ביד, כתף אל כתף עם הבוס שלי וחבר נפש שלום כהן "העיראקי" ועם צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו ניסינו לעשות מהפכה קטנה (שהצליחה בחלקה). אז לא הייתי "אשכנאצי".
בשנים האחרונות ניסיתי להמשיך במאבק של אז, כשראיתי את היחס החרא לאחינו בני הקהילה האתיופית. רבים מאלו שדופקים אותם ועושים להם את המוות הם - לא ייאמן - המרוקאים "הדפוקים" של פעם.
אגב, באותם ימים של ראשית שנות ה־70, אחרי חלוקת הכסף למשפחות נצרכות לקראת החג ופרשת החלב הגנוב (ראו כתבה מצורפת), עמדו לזרוק אותי מהחדר השכור כי לא היה לי כסף לשכר דירה. כמה מזקני העבריינים של תל אביב סיטי שישבו בקפה "כסית" המיתולוגי זרקו לי אתגר: אם אני עושה קרחת אצל הספר שחנותו הייתה צמודה לבית קפה והם מעבירים את מכונת הגילוח במכה הראשונה באמצע הראש, הם נותנים לי 500 לירות. ישר עשיתי חישוב שזה שווה לי חודשיים שכר דירה והסכמתי. הם חגגו על שיער ראשי המפואר (ראו תמונה) ואני הרווחתי שכר דירה לחודשיים.
הפוסטר שמעלי בתמונה עם הקרחת היה קשור לססמת בחירות שהמצאתי אז למפלגה שבסופו של דבר לא תפסה את הרחוב הישראלי, "מפלגת הפנתרים השחורים דמוקרטים ישראלים". בחרנו באות ז' לצורך הססמה שהייתה: "הכניסו ז' לכנסת". כאז גם היום אני חושב שזה מה שצריך לעשות. טפו. בושה.