המגזין האמריקאי “ניו יורקר” פרסם כבר בספטמבר 2012 תחקיר מפורט ביותר על הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. לאחר שנים של חשדות, על פי אותו תחקיר נמצא האקדח המעשן: סוכני מוסד פשטו על בית בווינה שבו התגורר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, והמידע שנמצא על המחשב שלו סיפק לדרג המדיני ולמערכת הביטחון את כל מה שהיה צריך על מנת להכין את הקרקע לקראת התקיפה, כך על פי מקורות זרים. יצוין כי ישראל מעולם לא לקחה אחריות על פעולה זו. הרבה “מלחמות יהודים” מיותרות על קרדיטים והאשמות יתפתחו בימים הקרובים, אך על חלקו המרכזי של מאיר דגן ז”ל, ראש המוסד דאז, אין איש חולק.
באישיותו דגן אולי גם הקרין על ביטחונו של ראש הממשלה אהוד אולמרט לבצע את הפעולה גם במחיר אפשרי של מלחמה. קבלת החלטה כזו דורשת אומץ לב וקור רוח, במיוחד כאשר מעמדו הציבורי של אולמרט נפגע קשות לאחר מלחמת לבנון השנייה, וכך גם מידת האמון במוכנות צה”ל למלחמה נוספת.
הוויכוח הנוקב בין אולמרט לשר הביטחון אהוד ברק בזמן אמת על מועד תקיפת הכור, לפחות מנקודת הזווית הצבאית, הוא ויכוח לגיטימי; שר ביטחון נכנס שמבקש לבחון את התוכניות המבצעיות ואת מוכנות הצבא וטוען שיש זמן להכנות נוספות עד לרגע התקיפה מול ראש ממשלה שטוען שהכל מוכן, והזמן אוזל.
הטענות על חוסר ענייניות בתהליך קבלת ההחלטות של ברק בגלל סיבות אישיות לאחר החלפת עמיר פרץ הן כבר עניין של פרשנות. במעלה השנים, את העוינות והחשדנות של חברי הקבינט ב־2007 הוא הרוויח ביושר. זה לא משנה את העובדה שגם לו יש חלק חשוב בהצלחת המבצע.
הוויכוח בין האנשים והדמויות המרכזיות כנראה ישאב חלק גדול מהדיון הציבורי בימים הקרובים. זה אולי דיון מעניין, אבל על פי תפיסתי פחות חשוב. אולמרט כראש ממשלה בודד וחבול קיבל החלטה שאין מורכבת ממנה - לתקוף, להפתיע אויב ולהסתכן במלחמה שהוא פתח בה. כשהסוגיה הזו עומדת למבחן אל מול הכור והנשק הגרעיני בסוריה, לא הייתה יכולה להיות לכאורה בחירה אחרת. ההסכמה הגורפת בין גופי הביטחון, הדרג המדיני וחברי הקבינט כי צריך לתקוף את הכור היא עדות טובה לכך.
ההובלה של אולמרט להחלטה הקשה צריכה לשמש אותנו כאבן בוחן למדיניות ישראל בשנים האחרונות, גם כאשר האיומים שמתפתחים אינם דומים לכור ולאיום גרעיני והם קטנים בהרבה. כך ראוי לשאול, למשל: האם צה”ל לא היה צריך לתקוף את המנהרות לפני צוק איתן?
כמו כן, צריך לבחון את הפרדיגמה כי ישראל לעולם אינה יוזמת פעולה נגד התעצמות של אויב, גם כאשר ארגון כמו חיזבאללה מגדיל את כמות הטילים פי יותר מעשרה מאז המלחמה האחרונה ומשפר את דיוק הטילים באופן דרמטי. אין בדברים הללו כדי להצדיק יציאה למלחמה בכל איום מתעצם אשר מתפתח באזור, אך יש בשאלה כדי לבחון את דרך קבלת ההחלטות שלא לפעול צבאית במשך שנים נגד איומים שהתעצמו בצורה דרמטית, בגלל חוסר ההתמודדות עמם.