אלכסנדר מוקדון מת בדמי ימיו, לאחר כמה ימי מחלה, בחודש יוני של שנת 323 לפני הספירה. על כס המלכות ישב כ־13 שנים. יש סיבות לחשוב שמעט מדי, יש גם סיבות לחשוב שיותר מדי. עדויות מהשנים האחרונות לכהונתו מעלות את החשד שרמת האלכוהול בדמו הייתה גבוהה, שלא לדבר על השתן שעלה לו לראש, כצפוי במקרה של מנהיג שזה עתה כבש חצי עולם. מכיוון שמת במפתיע, כשעוד ישב ותכנן את כיבושיו הבאים, ירושתו הפכה לשאלה כואבת, שתוצאתה מלחמות הדיאדוכים. מוקדון היה יורש ראוי לאביו, המלך פיליפוס, אך לא השאיר אחריו יורש ראוי.
ייתכן שאם היה מאריך ימים, היה משאיר יורש. ייתכן שהיה מדרדר את עמו במדרון של תבוסות ושחיתות. מי יודע. התיאוריה הגורסת כי כהונה קצובה בשנים טובה מכהונה שאיננה קצובה - לא יכולה לשאוב הרבה משלטון העבר, שבו נהוג היה לסיים כהונה ביום המוות, או ביום התבוסה הצבאית או ביום ההפיכה הפוליטית, ולהשאיר יורשים טובים יותר או פחות בהתאם למצב באותו רגע מפתיע. לאלכסנדר לא היה יורש ראוי, גם לא לנפוליאון, גם לא לקארל הגדול.
צריך לאחל לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא ימשיך בתפקידו עד המוות – 120 – ולנו צריך לאחל שלא תבוא תבוסה או הפיכה. צריך לקוות שבבוא יומו לפרוש, מסיבה כזו או אחרת, יימצא לו יורש טוב לפחות כמוהו, ומוטב יותר. וצריך גם להודות בענווה: לדיבור האופנתי על הגבלת תקופת הכהונה של ראש הממשלה אין סיבה מלבד שלטון נתניהו. לטענה ששלטון מוגבל בזמן טוב יותר משלטון שאיננו מוגבל בזמן אין על מה לסמוך. זו סברת כרס, שנשמעת נכונה בעיקר למי שלא מרוצה משלטון מסוים ברגע מסוים ומחפש דרכים להחליף אותו נגד רצון העם.
על מה נשענת התיאוריה? על ההנחה ששלטון ארוך שנים משחית את המידות. יכול להיות שזה נכון. אבל שלטון ארוך שנים גם מגביר את היציבות ומאפשר למנהיג לצבור ניסיון ומעמד. מה הוא עושה יותר – את זה או את זה? האמת היא שאי אפשר לדעת. בעיקר משום שהדמוקרטיה צעירה מכדי שאפשר יהיה לצבור מידע אמין על מה שקורה לשלטון ארוך שנים. רוב המידע שנצבר על השחתת המידות של שלטון שאיננו מתחלף - איננו שאוב ממדינות דמוקרטיות, ולכן ספק אם הוא רלוונטי. ובמקרים שבהם יש קצת מידע, בכלל לא בטוח שהוא מתאים לתיאוריה על נזקיו של השלטון ארוך הטווח.
דוגמאות? דוד בן־גוריון. אנגלה מרקל. טוני בלייר. פרנקלין דלאנו רוזוולט. כל אלה – אם לקנות את התיאוריה – היו (או עודם) בשלטון שנים ארוכות מדי. משום מה, כולם נתפסים כמנהיגים מוצלחים. רוזוולט שמר על שלטונו עד תום הכהונה השלישית, והספיק להיבחר גם לרביעית. המגבלות שהוטלו לאחריו על משך כהונת הנשיא האמריקאי (עד שתי כהונות) לא הביאו לשיפור ניכר לעין באיכות הנשיאות האמריקאית, או ברמת האמון שיש לציבור בנשיאיו.
במדינה שבה העם הוא הריבון, גם שליט חזק כמו בן־גוריון מודח לבסוף, או מתעייף. במדינה שבה העם הוא הריבון, גם שליט פופולרי כמו בלייר מאבד לבסוף את מגע הקסם. במדינה שבה העם הוא הריבון, מותר לו להחליט שהוא רוצה במרקל גם לכהונה רביעית, לאחר 12 שנות שלטון. למה? כל אחד והנימוק שלו: כי היא מנוסה וחכמה, כי היא שקולה ואחראית, כי היא עושה טעויות אך מתקנת אותן, כי אין בסביבה מישהו טוב ממנה להחליף אותה. האם היה טוב יותר לגרמניה לו מרקל הייתה נאלצת לפרוש, והבוחרים היו נאלצים לבחור במועמד שנראה להם טוב פחות ממנה? שוחרי קיצוב הכהונה ינסו לשכנע אתכם שכן. אבל ראיות של ממש אין להם. רק סברות, ויותר מקמצוץ של תסכול פוליטי.