המינהל האזרחי משמש כדובר של התעמולה הפלסטינית והשמאל הישראלי

אבל קיימת חומרה רבה במה שקרה השבוע בכנסת, וזו העובדה ששניים מבכירי הרשות הישראלית ביו"ש מסרו לכנסת ביודעין נתונים שקריים של האויב. ביודעין לגבי הכזב שבמידע וביודעין לגבי המשמעות הפוליטית של השלכת פצצה שכזו בוועדה של הפרלמנט. איך ייתכן שהמינהל הישראלי ביו"ש הפך להיות לדובר הרשות הפלסטינית והשמאל הישראלי, זו השאלה וזו הבעיה האמיתית.

הדמוגרפיה

קודם כל הדמוגרפיה. אל"ם אורי מנדס, סגן ראש המינהל, ואל"ם גיא גולדשטיין, סגן מתאם הפעולות בשטחים, באו לכנסת כדי לנסות להסביר למה הם עושים עיצומים. על הדרך, כדי להצדיק דרישות כספיות, פתח אל"ם גולדשטיין וטען שהמינהל ביו"ש נותן שירותים ל־3 מיליון פלסטינים. כשנגער על ידי חברי הכנסת, שכפרו גם במספר הפלסטינים וגם באחריות של המינהל הישראלי להם, הוא השתתק. אבל אז הצטרף אל"ם מנדס והתעקש לצטט את נתוני הלמ"ס הפלסטינית - 3 מיליון פלסטינים ביו"ש ו־2 מיליון בעזה. הוא אומנם הסתייג והודה שהפלסטינים משקרים, אבל קבע בכל זאת מספר מופרך של כ־2.7 מיליון פלסטינים ביו"ש. 
 

מדינת ישראל אומנם לא מנפקת בכוונה נתונים דמוגרפיים ביו"ש, אבל דוחות של צוות מקצועי ישראלי־אמריקאי, שמוביל יורם אטינגר, מפריכים את הנתונים הפלסטיניים. הם מוכיחים שהמספר ביו"ש נמוך במיליון ו־150 אלף מכזבי ערב, והמספר בעזה נמוך בחצי מיליון. הם ממחישים כיצד הפלסטינים סופרים פעמיים את כ־300 אלף ערביי מזרח ירושלים, מונים ערבים שהיגרו לפני שנים לחו"ל, מחשיבים את מי שנולדו לפני 150 שנה ונדמה שלא נפטרו מעולם, מכלילים כ־100 אלף ערביות שנישאו לערבים ישראלים ונספרות בתוך ישראל, מרמים במספר הלידות ומבלפים בכל הנוגע להגירה השלילית של הפלסטינים.  
 

נתוני הצוות של אטינגר מוכיחים, למשל, באמצעות נתוני משרדי הבריאות והחינוך הפלסטיניים, את כזבי הלמ"ס מרמאללה. שלא לדבר על נתוני הכניסה והיציאה לישראל שמצביעים על ההגירה השלילית הפלסטינית החדה מיו"ש. בעזה קיים היום קושי להוכיח את היקפי הבריחה, אבל עד ל־2005 זו עמדה על 11 אלף איש בשנה. ידוע שהמספרים היום גבוהים בהרבה. 
 

יוצא שביו"ש נמצאים היום כ־1.85 מיליון ערבים ובעזה כמיליון וחצי. אחוז הלידות הערביות ביו"ש מצוי בירידה מתמדת, והוא נמוך מאחוז הלידות של יהודים, שהגיע כבר ל־3.3 לאישה. את עזה לא נכון לספור לאחר שברחנו משם, אבל אפילו עם עזה, היחס בין יהודים לערבים בין הירדן לים עומד על שני שלישים–שליש. כדאי להיזכר שב־1900 היו 9% יהודים בשטח הזה וב־1947, רק בתוך התחום הישראלי של תוכנית החלוקה, היו 45% ערבים. עד כדי כך שאבי הדמוגרפיה הממוסדת הישראלית - רוברטו בקי, יעץ לדוד בן־גוריון לשקול מחדש את ההכרזה על מדינה יהודית. ההמשך ידוע, תחזיות הדמוגרפים הרשמיים, אז והיום, התבדו באופן שיטתי לטובת הצד היהודי. כך יוצא שלמרות מאמצי המינהל האזרחי, גם השבוע נכשל השמאל בהוצאת השד הדמוגרפי מהבקבוק.

 

לא מפתיע שהפלסטינים משקרים לגבי המאזן הדמוגרפי, אבל איך ייתכן שראשי האדמיניסטרציה הישראלית ביו"ש, לובשי מדים, לא מהססים לעשות שימוש בנתונים המפוקפקים שמנפקת מערכת התעמולה של אש"ף. בעבר הייתה יחידה בלמ"ס שלנו שעסקה בבחינת המספרים והנתונים ביש"ע. אלא שמאז הסכמי אוסלו, מסיבות תמוהות, היחידה הזו פורקה, ולא קיים בסיס נתונים ישראלי רשמי לקביעת הנתונים ביו"ש. מוזר במיוחד מדוע בתקופה האחרונה המינהל האזרחי מקשה בכוונה גם על הצוות הדמוגרפי של יורם אטינגר לקבל נתונים שמצויים בידיו. למשל נתוני הכניסה והיציאה בגשרים.

מלכתחילה נודף ריח פוליטי נוסח שמעון פרס מהגישה והמדיניות הזו. אבל שימוש של ראשי המערכת הישראלית בנתונים המומצאים של הלמ"ס הפלסטינית דומה לשימוש משרד החינוך של בנט במפות הלימוד של בתי הספר הפלסטיניים. בהן לא קיימת תל אביב - רק יפו, ואין מדינת ישראל - הכל פלסטין. או דומה לכך שמשרד החוץ שלנו ידברר את נתוני התעמולה הרשמיים של רמאללה, אלו שממציאים נגדנו עלילות על הרעלת בארות ומזון, הריסת מסגדי הר הבית ורצח תינוקות פלסטינים בדם קר.     
 

הסקנדל בוועדת החוץ והביטחון התפרץ השבוע, כאשר שני בכירי המינהל ניסו לשכנע את הח"כים שמגיעים להם עוד תקציבים. בדרך הם שמחו לנפח את ממדי האוכלוסייה שהם אמורים לספק לה שירותים. האמת היא שהמינהל ביו"ש סובל מתת־כוח אדם, עד כדי אי־אספקת שירותים אלמנטריים. כך רק לאחרונה התברר שמערכת התכנון ביו"ש לא מסוגלת לעמוד בקצב הבנייה שמאשרים הממשלה והאמריקאים, אישורים מצומצמים בפני עצמם. שליש מהפרויקטים מעוכבים בגלל קוצר היד של הפקידות במינהל האזרחי. 
 

ואכן, הגיע הזמן לעשות מהפכה, משרדי הממשלה הישראליים הם שחייבים לספק שירותים שוויוניים לאוכלוסייה הישראלית ביו"ש ולאוכלוסייה הפלסטינית בשטחי C. אבל אסור שכל זה יתבצע על ידי המנגנון הנוכחי. למינהל האזרחי הקיים אין לתת אגורה נוספת. משרד האוצר, למשל, מתנגד לתת תקציבים נוספים למינהל בגלל הסטנדרטים האומללים שלו. לכן הוא מוכן לממן רק יועצים חיצוניים ולא הוספת תקנים. אבל כשהמינהל מפרסם מכרזים ליועצים חיצוניים, נבחרים בו, משום מה, יוצאי המנה"ז, בניגוד לכללי צינון ומינהל תקינים. בכלל, במנה"ז נקוטים סטנדרטים וקצבי עבודה מעידן האימפריה העות'מאנית. הממשלה סובלת מהקצב הזה גם בתחומים היקרים ללבה, למשל פרויקט השוואת החקיקה ביו"ש לזו של בקו הירוק. יש בממשלה אפילו מי שחש בגרירת רגליים מכוונת מצד ראשי המינהל, ממניעים פוליטיים פסולים. 
 

ואכן, האדמיניסטרציה ביו"ש עדיין נגועה קשות בדיסקט של אוסלו. מדובר במערכת ישראלית שמאז מחצית שנות ה־90 חותרת בשיטתיות נגד ההתיישבות היהודית. מערכת משפטית שמנסה לתקוע מקלות בגלגלי הרחבת היישובים, לעתים באופן בלתי חוקי בעליל. מערכת שעל חוסר השוויון הקיצוני ששורר בה בענייני קרקעות, הצביעה גם ועדת השופט המנוח אדמונד לוי.
 

הדוגמאות אינסופיות. רק בתקופה האחרונה התפרסם כיצד מנגנון התיאום בשטחים חיבל בהצעות להסדיר את ההתיישבות בעמונה, אפילו נגד עמדת היועץ המשפטי לממשלה. או איך מתאם הפעולות - האלוף יואב (פולי) מרדכי, הוביל תוכנית הרחבה משמעותית של העיר קלקיליה, ללא כל הסמכה ממשלתית, אף על פי שמדובר בהחלטה מדינית־פוליטית אסטרטגית. לכן, טוב עשו ראשי המינהל השבוע, כשהדגימו לנו שוב מדוע צריך לפרק את המנגנון הכושל והמוטה שהם עומדים בראשו. מדוע הגיע הזמן להקים אדמיניסטרציה חדשה, ראויה ופרו־ישראלית לשם שינוי.