אז הנה זה קרה, 70 שנה של קיום בקצה של המקום הפרוע בעולם - המזרח התיכון. 70 שנים של מדינה קצת פוסט־טראומטית עם הפרעות זהות והתקפים פסיכוטיים פרנואידים פה ושם. אבל סך הכל, אין ספק שמדובר בפלא, לא משהו שהוא מובן מאליו. אם היה זה מרוץ סוסים לפני 70 שנים, מעטים היו מהמרים על הסוס שנקרא “ישראל". הרוב היה שם את הכסף על הסוס שנקרא ״מצרים״ או ״סוריה״. סוכנות הימורים לא הייתה נותנת יחס טוב לזכייה של הסוס הצעיר והמתחיל העונה לשם “ישראל".
אז שיהיה מזל טוב, אכן סיבה למסיבה, אבל עדיין אני נאלץ לקלקל את המסיבה ולומר שאני סבור שבשנת ה־70 אנחנו קרובים יותר מאי־פעם לקריסתה של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה. קריסה שאיננה בשל איומים חיצוניים אלא דווקא קריסה פנימית, שתבוא מתוך הפיצול והקיטוב האיום שבתוכנו. בדיוק את זה הבנתי ב־10 בחודש, עת הייתי צריך לשלוח לרואת החשבון שלי את המעטפה החודשית עם ההוצאות המוכרות החודשיות.
כמו בכל חודש, סידרתי את הקבלות שנחשבות להוצאה מוכרת והכנסתי אותן למעטפה. לפתע נתקלתי בקבלה שגרמה לי לעצור, להדליק סיגריה ולהרהר אם אני בכלל רוצה להכניס אותה למעטפה. הייתה זו קבלה על תרומה שתרמתי לקרן החדשה לישראל (שהרי ידוע שעל תרומה מקבלים זיכוי ממס ההכנסה). כן, אני חושב שהקרן החדשה היא ארגון חשוב מאין כמוהו. ושהארגונים שהיא תומכת בהם כספית - מבצלם ועד הקשת הדמוקרטית המזרחית ונשות הכותל וקו לעובד והאגודה לזכויות האזרח בישראל - הם ארגונים שקולם חשוב שיישמע במדינה דמוקרטית. אני סבור שהקרן משפרת את מדינתנו, משום שהיא מציבה בפנינו עובדות שאנחנו לא רואים מבעד למסך העשן של הפוליטיקה.
אני עושה זאת מאהבה מאוד גדולה למדינתנו, כי אני מאמין שהקרן בעצם מביאה לשיח הציבורי המיינסטרימי גישה שונה, נקודת מבט אחרת. היא מעלה נקודות ייחודיות שראוי לחשוב עליהן - וכך הופכת את 20,770 הקילומטרים הרבועים של מדינת ישראל למקום טוב יותר.
אני כמובן מקבל גם את הקולות האחרים, שאומרים דברים מנוגדים. מבין שגם הם מגיעים מתוך דאגה למדינה שבה אנו חיים ורצון להפוך אותה לטובה יותר. האמת היא שכמו בהרבה דברים, איני יודע בוודאות מהי הגישה הנכונה יותר. מהי באמת הדרך הנכונה שמדינת ישראל צריכה לצעוד בה. זוהי רק הדעה האישית שלי, ואין סיבה שלא תחיה בשלום ובנחת עם הדעות ההפוכות שמחזיקים אזרחים אחרים.
יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שהם טועים, איש לא יודע. ריבוי דעות הוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל בימים האלה העניין הזה לא כל כך ברור. ובדיוק בגלל זה עצרתי את ארגון ההוצאות החודשיות והתחלתי לחשוב אם כדאי לי להכניס את הקבלה הזו למעטפה.
***
פחד גדול אחז בי כשחשבתי לעצמי שאולי רואת החשבון שלי תראה את הקבלה ומיד תפתח כלפי את אותו תיעוב אוטומטי שתושבים במדינת ישראל חשים כלפי כל מי שמוכן להצהיר שהוא תומך בקרן החדשה. מסקר שנערך בדצמבר 2015 על ידי מכון סמית עולה ש־53% מהציבור תומכים בחקיקה שתוציא מחוץ לחוק את הקרן החדשה, ורק 24% התנגדו לחוק כזה. השאר, 23%, לא הביעו דעה או לא שמעו על הקרן החדשה. סביר להניח שאילו הסקר היה נערך כיום, מספר התומכים בחוק היה גבוה בהרבה, משום שיש לנו ראש ממשלה שדואג להאשים את הקרן בכל דבר אפשרי ולמתג אותה כדבר הכי שטני שקרה למדינת ישראל. ראש הממשלה ושרת התרבות והספורט רגב החליטו לפעול בטקטיקה מרושעת: לגרום לאזרחי ישראל לפתח רפלקס הקאה לגבי כל מה שקשור לשמאל - מצביעים שמאלנים, ארגוני שמאל, רעיונות שמאלניים.
״היא בטח תראה את הקבלה״, אמרתי לעצמי, ״ואז השנאה תשתלט עליה והיא תחליט שמעתה ואילך היא הולכת להזיק לי. היא לא תגיש את כל הקבלות שלי למס ההכנסה ותגרום לי לשלם יותר מס ומע״מ או משהו בסגנון הזה״.
נכון שיש לי נטיות חרדתיות, אבל במקרה הזה אני חושב שלא מדובר רק בי. האמת היא שאני לא חושב, אני יודע מחברי השמאלנים שגם הם חשים מותקפים ומאוימים ומעדיפים באופן קבוע לשמור את הדעות הפוליטיות והחברתיות שלהם לעצמם.
יש שתי אוכלוסיות שנמצאות במצוקה ובסכנת הכחדה כיום - שמאלנים ודובי הקוטב. בדוח שחובר על ידי האיגוד העולמי לשימור הטבע (IUCN) ב־2015 נכתב ש"אוכלוסיית דובי הקוטב תצטמצם ביותר מ־30% עד אמצע המאה". להערכתי, אוכלוסיית השמאלנים תצטמצם בהרבה יותר מ־30% עד אמצע המאה.
הנחתי את הקבלה על התרומה בצד, המשכתי במיון הקבלות וסגרתי את המעטפה. לאחר מכן לקחתי את הקבלה ושמתי אותה בפח.