עשרה קרבנות על מצפונו של אדם אחד, היש עונש עולמים חמור מזה

כמעט ברור מאליו שראש המכינה היה צריך להתפטר. אני מניח שכאשר אמצעי התקשורת הודיעו את החדשות על התפטרותו, היו כאלה שתמהו: “מה, הוא עדיין ראש המכינה? הוא עדיין מקבל החלטות וחותם על מסמכי המכינה הקדם־ צבאית בני ציון?”. אם יובל כאהן לא היה מתפטר, מישהו היה כמובן צריך להשעות אותו או אולי לפטרו. לפני פיטורים היה חייב להתקיים על פי כל דין תהליך שימוע ועוד ועוד סבך ביורוקטי. את זה חסך כאהן מהמכינה, מראשיה ומאיתנו כאשר הוא עשה את המובן מאליו, ועם צאתו מהמעצר הודיע שהוא מתפטר.
 

עשרה קרבנות על מצפונו של אדם אחד, האם יש עונש עולמים חמור מזה? על מה חשב כאהן כששכב חמישה ימים בתא הכלא, במעצר שאולי היה מיותר, אבל בפירוש הותיר אותו מבודד עם עצמו, עם מחשבותיו, עם החרטות, הייסורים והאשמה? לפנינו עדיין תהליך המשפט, אם יוחלט להעמידו לדין. איך ייראה המשפט? עורכי הדין ימצאו מה לומר לזכות הנאשם גם במשפט כזה, אבל מה באמת אפשר לטעון כדי לזכות את הנפש שלו? אי אפשר. ואי אפשר גם להקל על משפחות הקרבנות. הצעירים הכי יפים שנהרגו בגלל שיקול דעת מופקר. 
 

מאז האסון אני נזכר שוב ושוב ביום אחד לפני כמה שנים, שבו הייתי בלוויה של הפילוסוף פרופ’ יוסף בן־שלמה בבית הקברות הקטן של קדומים, במסגרת עבודתי העיתונאית. ציפיתי לראות שם את בני גילו, את המשפחה, את שכניו מתנחלי קדומים, אבל בית הקברות היה מוצף בצעירים יפים, שברור לכל מי שיודע לפענח קודים של לבוש ומראה, שהם אינם מההתנחלות קדומים. פנים מקרינות אור של איכות שאין להחמיץ אותה, כאילו מלהק בחר אחד־אחד את הראויים להיות צעירי האצולה של עם ישראל. הם התאספו שם במספרים גדולים. “מי אתם, מאיפה הגעתם?”, שאלתי והוסבר לי שהם בוגרי ותלמידי מכינות קדם־צבאיות מכל הארץ שלימד פרופ’ בן־שלמה. אני חושב על אותם עשרה בני עילית צעירים שנספו באסון השטפון ומבין את הצורך של מנהל המכינה שלהם לעשות את מחוות קבלת האחריות הזו. 

 

ויש עוד מספר שאלות שעולות: מה בעצם הסמכות של מאשר הטיול לשלוח אנשים אל סכנות מוות? מה היה קורה אם אחת מהם הייתה אומרת: “סליחה, לא. זה לא אחראי. אני לא הולכת”. האם הייתה אפשרות כזאת? מדובר בצעירים שחלקם, אני מניח, גם עברו את גיל 18. ועוד שאלה: מה היה קורה אם כל המטיילים היו מקדימים בשעה ועוברים את המסלול לפני שהשיטפון פרץ בעוצמה האדירה של כוח המשיכה?

כולם היו נותרים בחיים, מלאי חוויות, ויובל כאהן היה עדיין מנהל המכינה, ולא עוד, אלא המנהל הנועז, שאין כמוהו לקבל החלטות אמיצות. אגדה היתה נרקמת על אותם עשויים ללא חת שמנצחים את התחזיות השחורות. כמה מסוכן היה הלוך רוח כזה, כי באחריות עקיפה זה היה גורם בוודאות לקורבנות בטיולים אחרים, שהיו מאמצים את הבוז להוראות.