שלום לכן, קוראות נכבדות. אני מבטיח לשמור על פרטיות המשיבות, אם רק תאמרו לי בכנות מה מושך אתכן בנו, הגברים ה... איך אומר זאת בעדינות? הלא מאוד צעירים. כלומר, יש דברים שאני יכול להבין: אנחנו כבר מתקשים להציג בלורית שופעת וקוביות מסותתות בשרירי הבטן (גילוי נאות: גם בגיל 20 לא היו לי כאלה), אבל לעומת זאת הטבע הנדיב חנן אותנו ביכולת להצמיח שערות על הכתפיים והאוזניים במקום אלה שנשרו מהפדחת, וכן ביכולת לקום לפחות פעמיים במשך הלילה כדי לרוקן את השלפוחית, מה שבוודאי מקל על שנתכן בידיעה שמישהו מפטרל בבית נגד גנבים.
לא באה כל מורשת הקרב האורולוגית הזאת, אלא כדי לומר: בטח יש משהו אחר שהופך אחדים מאיתנו לאובייקטים מיניים סבירים, גם כשאנו "במיטב שנותינו" (קופירייטינג טוב לגיל לא־משהו). מכמה ראיונות עומק שיצא לי לקיים עם נשים צעירות יחסית שמעידות על משיכה לגברים "בשלים" (צייר אותי, סזאן!), למדתי שניחוח של הצלחה, למשל, הוא אפרודיזיאק משובח: אתה לא חייב להיות מאלה שנראים גבוהים ויפים בעיקר כשהם עומדים על הארנק שלהם, אבל מספיק שתהיה מוכר, מוערך ומצליח, ותגלה שאפילו סעיף כמו "פנוי", מופיע רק במקום הרביעי או החמישי ברשימה.
המהפכה הפמיניסטית הביאה לכך שניחוח של הצלחה - שפעם היה עלול להרחיק גברים חסרי ביטחון מנשים מוצלחות ומצליחות - הוביל רבים וטובים מאיתנו להתחיל לראות משהו סקסי בנשים מצליחות, לא תלותיות, כאלה שיגרמו לך להתאמץ בשביל לשמור אותן מעוניינות.
הנה עובדה: מצליחנים נהנים יותר! הם מרוויחים יותר כסף, קובעים בעצמם יותר מהחוקים שלפיהם הם חיים ו... כן, מצליחים להשיג לעצמם יותר הזדמנויות לסקס.
אחת ההצלחות הגדולות של חברה שהופכת לשוויונית, היא שגם נשים מצליחות הופכות לפריבילגיות: קובעות עם מי ומתי הן רוצות את זה, אם בא להן עכשיו שותף לחיים או איזה טמבל חטוב, שותף לחיים משוגעים שייעלם מחייהן לפני שיעלה השחר.
המצב החדש הזה חורה לכמה פוריטנים: מדתיים שלובשים שכבות כדי לטשטש את קווי המתאר של הגוף, דרך קפיטליסטים אמריקאים שמעדיפים את העובדים שלהם בלבוש "עסקי" כדי שיוכלו להתייחס לעמיתיהם כאל אמצעי ייצור במקום כיעד אפשרי לחיזור על חשבון שעות העבודה, ועד למי שרואות ביחסי מין מהסוג המקובל אונס של ממש.
האמת? זה לא מפתיע: מין הוא היצר החזק בחיינו, ולכן כמעט כל מי שנדמה לו שהוא מחזיק בידיו את המפתח לאמת גדולה יותר, מנסה להוריד (או גרוע מכך, לרתום לצרכיו) את מפלס החרמנות הטבעית שבה בורכנו, נשים וגברים כאחד.
יישור קו
היה מדהים לראות את מדורת ההבלים שהוצתה סביב פרשת זיכויו הכמעט גורף של ניצב בדימוס, ניסו שחם, מעבירות המין שיוחסו לו. לא עזרו עובדות, כמו למשל שזהו תיק עבירות מין בלי אף מתלוננת(!), או שעדות תביעה תיארו בבית המשפט שהחקירה שלהן במח"ש, בניסיון לבסס האשמות שווא נגד שחם, הייתה חוויה משפילה ומקוממת, שבמהלכה ניסו החוקרים לשכנע נשים בגירות שבחרו מרצונן החופשי לקיים קשר מיני עם גבר, שהן לא ממש אחראיות למעשיהן.
וראו זה פלא: במקום שהלוחמות למען שוויון הזדמנויות לנשים יסתערו על משרדי מח"ש, כפי שציפו מי שהוצגו בבית המשפט כ"קורבנות", הרי שהן יישרו קו עם הצדקנים ועם כמה פעילי ימין קיצוני, שעדיין זוכרים את שחם כמי שלא ספר אותם. לא כמפקד בעת פינוי גוש קטיף ולא כאחראי על מטורללי המקדש ומשלהבי הלהב"ה ברחובות הבירה.
למען הסר ספק: תמורה מינית בעד קידום כמוה כשוחד, וניסיון לכפות יחסים שהצד השני אינו מעוניין בהם, הוא עבירה שדינה סירוס מבחינתי. אבל במקרה של שחם, אפילו המקרה שבגינו הורשע יכול להיחשב בקלות (אגב, גם על פי עדותה של השוטרת) כ"אי־הבנה" שעליה אולי לא זוכים בפרס, אבל נאלצים לספק הסברים בבית, ולא בבית המשפט.
אז כן, תמיד תצוץ הח"כית (שפעם רצתה להיות ראש ממשלה, אללי) שתשתף בלהט ציוצים שבהם מוצג שחם כדמון או ח"כית אחרת, זוטרה למרבה המזל, שמיהרה להגיש תלונה בגין "חשד לאונס אכזרי", אחרי סרטון שתיעד יחסים בהסכמה (חריגים, אולי גם מקוממים, אבל חוקיים), במקום להבין שכשם שזכותה המלאה של אישה להימנע מיחסים שאינה חפצה בהם, כך גם זכותה לקיים יחסים שבהם היא כן חפצה, גם אם ריבוי המשתתפים והתנוחות אינו מתאים להוראות ההפעלה של הפמיניזם הרדיקלי.
לרגע קסום אחד חברו כל הטהרנים לאורגיית ציוצים שנועדה לנסות לקחת מאיתנו את הדבר שגורם לנו לצאת מהמיטה בכל בוקר: הרצון לחזור אליה, ורצוי לא לבד.