יקירי

מתישהו באמצע הלילה לפני עשר שנים התקשר דורון גלעזר עורך "מעריב" ואמר שאדם ברוך מת. זה היה יותר מתחשב מהחברה של הורי שהתקשרה ואמרה ש"אבא שלך גמר". זאת לא הייתה הפתעה גדולה. לא נפלתי מהמיטה ולא בכיתי, הערתי את נעמי ואמרתי לה. יחסית לנעמי, היא לקחה את זה קשה. בחודשים שבהם היה מאושפז, דיברתי עם שירה אשתו. כאדם ללא תקווה ועתיד, יכול הייתי להבין שאין. אני מכיר את המילים החלולות שמנסות להזרים חמצן לוואקום.

באותו שבוע כתבתי עליו ב"מעריב", וכמה חודשים לאחר מכן היו לי אישור ותקציב לעשות עליו סרט לערוץ 8. אנשים פרטיים שהזמינו אותי אליהם כדי לתת לי כסף במעטפה אסרו עלי להזכיר אותם בסרט. זאת הייתה הפתעה להגיע לתל אביב ולגלות ששירה אביעד אשתו, אריאלה שביד גרושתו ועמליה ועידו רוזנבלום ילדיו אינם רוצים להשתתף בסרט. מניעיהם נסתרים מעיני עד היום, אף שיש לי כמה ניחושים.

אבל אינני מחזר גדול ולא הייתי האיש שיכול היה לשדל אותם. לא זה לא. אני שלם עם הסרט, אולי טיפה יותר, וחי בשלום עם הביקורות שכינו אותו "מוחמץ", "רכילותי" ו"לא מפרגן למנוח". בעיקר אני אוהב את הביקורת שהתחילה עם הקביעה שהמבקר אינו רוצה להתייחס לסרט אלא רק לדברים שעלו בו. זו אחת מביקורות הקולנוע הביזאריות שקראתי בחיי. מבחינתי, אם לא הייתי מצלם מתי שצילמתי, הייתי מחמיץ - לשיברון לב רבים - את נחמה רוזנבלום אמו המופלאה של הילד ברוך, שסיפרה כיצד נישקה את המילים שכתב. היא הלכה לעולמה זמן קצר לאחר מכן.

אמנון אברמוביץ' אומר בסרט "שהיה על אדם דאווין". אני חושב שאמנון טועה וצודק בו בזמן, השטיק שלו היה הוא. מין סינתזה חד–פעמית של רקע דתי, סאדו–מאזו בניו יורק, חוכמת חיים נדירה, יכולת מרתקת לקרוא מהלכים עתידיים, חברות אמת, נאמנות, ובעיקר נדיבות. כדי להישאר בחיים כמה שחי, היה צריך לעטוף את כל זה באריזה שאנשים רגילים חשדו בה. עד גירושי לא הבנתי את הקטע שלו עם נשים, גם עתה אינני מבין. אדם נדף טסטוסטרון, הלכנו ברחוב תל אביב אביבי מלא נשים יפות, ואדם תפס את זרועי וביקש שאבטיח לו ש"יש מי שדואג להן". מאיפה אני יודע? עניתי. "מה אכפת לך? תבטיח", אמר. אז הבטחתי. רינו צרור קיבל התקף צחוק כאשר התמוטטתי למראה האישה שבאה לקחת אותו מהמערכת. עולמי קרס. רינו לא יכול היה להפסיק לצחוק, הנה אלוהים יוצא מהשירותים.

אחותי ואדם היו המתנגדים החריפים יותר להגירתי מישראל. כשהמצלמה עבדה, מול מיקרופון פתוח, הוא אמר לי דברים קשים. הוא התנגד לאופן שבו ניהלתי את חיי. הוא הבטיח לי שאף אחד, כולל משפחתי הקרובה, לא "ישחט אצבע" כדי לעזור. הוא אמר שאלך לאיבוד. אני רוצה לכתוב שהוא טעה אבל אינני יכול. מצד שני, לא הייתה לו כל דרך לנבא את הפרידה מנעמי שאותה אהב. הוא אהב אותה ואת העובדה שהיא לא הקימה חזית התנגדות בחיי. רק כאשר צילמתי במיין את נעמי אביב, שהייתה כמו משב רוח נוסח בלאנש דובואה מ"חשמלית ושמה תשוקה", הבנתי את יחסו של אדם לנשים.

מאז אדם ספדתי כאן לחברים רבים. זהו עיסוק מלוכלך ונטול כבוד - מה שלא תכתוב, מישהו יחשוב שפגעת במת על חשבון ניסיון לפאר את עצמך. אני יכול לכתוב על אדם, משום שהוא הזריק עצמו לחיי ללא גבול. הוא עשה עסקת שטן עם דנקנר אחרי פיטורי מ"מעריב" והתנדב לראיין אותי ל"העיר" בעריכת אמנון רבי, בתנאי שאביע שם התנצלות גורפת על דברים שאמרתי. בתמורה, כתב עלי אדם משפטים שכותבים בעיקר על מתים. הצטערתי על הסכמתי לדיל הזה בזמן אמת, והוא מתויק אצלי כדבר המביש ביותר שעשיתי בחיי.

בשלהי הגמילה ממשככי כאבים שהייתה אחת התקופות הקשות בחיי, כאשר עדיין רעדתי בכל גופי והייתי חלש כעלה נידף, זומנתי לדירתו של אדם ברחוב רוחמה ביפו. אדם שמר על פרטיותו, גם משום שהיה לו קושי חינוכי עם חשיפה עצמית, כי בבית הוריו נחשב האיפוק לתכונה נעלה, וגם משום שהיה לו חשש אמיתי מבורותם ומגסות הליכותיהם של הבריות. נציגות מאוסף האומנות הגדול שלו נתלתה על הקירות, חלק במסגרות זכוכית, וקשה היה להתעלם מהמתח שאחז בו ומהאופן שבו ריצדו עיניו כאשר מישהו נשען בטעות על עבודה של קדישמן או בייקון. נוכח צוותי צילום היה נכנס לפאניקה של ממש. טרם שעלינו למגרש, הפציר בי לבקש מהצלם ומהתאורנים אם אפשר לא להפיל ספוט על הציור של הרבי. כמובן שבכל גיחה כזאת נשבר משהו בחדר השני.

אדם חייך את החיוך היותר רחום והסיעודי שלו, ועשה תנועת יד שרמזה שאיתרע מזלו והוא מוקף מפגרים והגיהינום הוא הזולת. בעיקרון העדיף להיפגש בבית קפה ובמסעדות שהיו חלק מהסיבוב שלו, חלקן ביפו. זימון לדירתו העיד על שיחה דיסקרטית ואינטימית שמעליה הייתה פתוחה תמיד מטריית החשאיות שאדם נשא כבריטי בלונדון. מעולם לא חשב שזה מיותר לשאול את בן שיחו, מפגר בהגדרה, אם המטרייה עדיין פתוחה. מענה פזיז ונמהר מדי לא סיפק אותו.

מצבי היה כה רעוע עד שהיה לי קשה להישאר מרוכז לאורך זמן. חירשותי השגרתית העצימה בשל תופעת הריבאונד, שהיא האופן שבו מגיב הגוף לנרקוטיקה שנשללה ממנו על ידי התגברות כל המיחושים והנכויות ששכנו תחתיה. מכיוון שלא ידעתי מה אדם רוצה, ולא רציתי להסגיר את העובדה שאבד מקל הרועים שלי ואני מגשש את דרכי כעיוור באפלה, ביקשתי מנעמי לבוא איתי. לא בקשה שגרתית, מכיוון שכל נישואי ניסיתי להביא את הבשר הביתה מבלי להסגיר כמה קשה היה לצוד ולשחוט אותו. מנהל הבנק שלנו עבד עם אבי וסבי והייתה לו דעה טובה מדי על יכולת ההשתכרות המשפחתית. לכן הייתה מסגרת האשראי שלי אסטרונומית, דבר שנראה בעיני לגיטימי לחלוטין. אחת לזמן מה התנדבה אמי לכבות את השריפה. מצבי הכספי אז אינו רלוונטי יותר, ואני מאזכר אותו מכיוון שעל תוכנית החומש הכלכלית שלי או היעדרה רצה אדם לדבר.

אדם מתגנב לחלומות האינטימיים ביותר שלי. לא מבחינת חיי אישות חלילה, אלא לפעמים כממלא מקומו של אבי שמת כאשר התחלתי לעבוד עם אדם. בשנה הראשונה לעבודתנו המשותפת במערכת בכיכר המדינה, הנראית כאתר הולם לירחון כרומו מהודר אבל עוררה בנו חוסר נחת ואי–שייכות, היו פעמים רבות שבהן קראתי לאדם אבא. הדמיון בין המילים לא עזר, אבל אדם נכנס לחיי כמו שרק הוא ידע. כיתום טרי היה זה אך טבעי שהגבר המזוקן המבוגר ממני יבלבל אותי בצר לי. למרות הלשונות הרעות, לא הייתה בינינו סימביוזה מושלמת. גם לא חלקית.

ממרחק הזמן והמקום נדמה בעיני הניסיון לקשור בינינו ברמת הברנז'ה התל–אביבית דוחה במיוחד. כל אותם דיבורים פוגעניים בדבר העובדה ששנינו לבשנו ג'ינס, היינו מזוקנים, כתב היד שלנו היה קליגרפי, שהיה לנו סב משותף, כאלה. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שבתולדות המערכות, ההפגנות, הבילויים וההופעות באמריקה, גברים רבים דמו זה לזה בלבושם. העובדה שהיינו גבוהים היא לא יותר מסטטיסטיקה גנטית. יכול להיות שהיה עלינו להיות זהירים יותר ולא לקנות איש לחברו חולצות בניו יורק, אבל מנהטן שכנה ברקע התרבותי שלנו.

בניגוד מרגיז המתגלגל עד היום, אדם לא היה נציג מובהק של ניו–ז'ורנליזם ולא קורא אדוק של האנטר תומפסון ואחרים. זה מרגיז משום שרוב הזמן הייתה כתיבתו הרמטית, קשה, מסוגרת, מאתגרת, והעברית שלו נשאבה ממקורות עמוקים ושורשיים יותר משלי. אני אלתרתי שפה תוך כדי תנועה וחטפתי על האופן שבו זלגה אליה אנגלית שאותה דיברתי וקראתי שנים רבות טרם שובי. את הטקסטים הראשונים שלי הגשתי בכתב יד לאדם שגירש אותי מחדרו כדי לקרוא אותם. פעם הוא קרא לי ובארשת פנים זועפת שאל מאיפה הבאתי את המילה "האמת..." בתחילת משפט. עד שעניתי הוא הסביר לי שזה נפלא. שזה יאומץ מיידית.

לא הייתה בינינו קרבה ככותבים. אנשים רדודים ראו בנו שגרירים, מעצבנים בדרך כלל, של תרבות אמריקאית טרם שהפכה לבון–טון ישראלי. הם לא התעמקו הרבה מעבר לזה. עד "יקירתי" אדם כתב על עצמו במשורה ובאיפוק. הוא היה נטול תשוקה קולינרית, כמעט אנורקטי. לקחתי אותו ללא מעט מסעדות כולל בניו יורק, ורוב הזמן ספגתי קללות נמרצות, מכיוון שהאוכל היה חריף בצורה שלא הייתה מוכרת לו. הוא טען שביקורת המסעדות שלי נכתבה לפי חוק עשיית דין בפושעים נאצים ועוזריהם. כשהפסדתי איתו בהתערבות, זה היה עולה לי יד ורגל בבקבוקי וויסקי סינגל מאלט סקוטי.

אחרי שאדם הראה לנעמי את הדירה ברוחמה שאז נקראה הסטודיו, עלינו לגג שממנו ניתן היה לראות את השקיעה. אדם לא היה איש של שיחת חולין, אבל נעמי והוא דיברו קצת על אומנות. אף על פי שהייתי בוגר בית ספר לאומנות, אדם חשד בי שאינני מבין הרבה יותר מאשר בקולנוע וקצת יודאיקה מבית סבא. לא הייתי פרטנר לשיחה על קלמנט גרינברג. מתישהו במהלך השיחה הופיע רונאל פישר. זיכרוני אינו משרת אותי, ואינני יודע מי הזמין את רונאל. באותם ימים עשינו טלוויזיה יחד, ויכול להיות שאדם רצה מישהו ערני ופיקח שיעזור לתווך אותו.

אחת השאלות היותר שגורות בפיו הייתה "אני מסביר את עצמי?" בסוג של תוכחה. כלומר, הוא היה משוכנע שהאוויל במחיצתו אינו מבין מה הוא מדבר אליו ולכן עיניו מתעגלות ותועות כמו גולות. "כי אם לא, אני יכול לחזור על עצמי. אבל אל תגיד לי שהבנת אם לא הבנת". זה מעולם לא פסק. רונאל העיד על עצמו כמעריץ של אדם ופחות שלי, ואדם ידע שרונאל מבין בהוויות העולם בשעה שכפית הכסף בפי כבר העלתה חלודה. את הפגישה, תוכנה והאירוע כולו, הזכירה לי גרושתי כשסיפרתי לה שעלי לכתוב על אדם. שוב. בגלל הגמילה היא נשכחה ממני כליל. יוק. נאדה.

הנושא היה עתידי. מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, או במילים אחרות: כיצד הגעתי לגיל 40 פלוס ללא מושג קלוש כיצד לנהל את עצמי. איך זה שאיני מצליח להפוך את כישורי המסוימים לכסף. זה התחיל נעים והפך ברוטלי. מתישהו שאלו אדם ורונאל כאיש אחד, האם כבר עשיתי את המיליון הראשון שלי? כי הם כבר עשו. נעמי אומרת שפרצה בצחוק וכי אני בהיתי בשניים כמו בחייזרים. לא הבנתי את השאלה, אבל הם רצו לדעת אם שמתי מיליון שקל (דולר?) בצד ליום סגריר. מאופן הדיבור ניתן היה להבין שהם שמו. רונאל היה עורך דין. אדם היה עורך "גלובס" ושותף בחברת מדיה עם סטף ורטהיימר. זה היה בימים שאמנון דנקנר ועופר נמרודי גלגלו אותי ממדרגות "מעריב". הם גרסו שגמילה היא התמוטטות עצבים ולא אהבו את האופן שבו טענתי בראיונות שדנקנר עורך טיהור אתני במערכת. אנשים בגמילה אינם אמורים להתראיין.

דבריו של אדם באו ממקום כה אכפתי עד שאי אפשר היה לא לקחת אותם ללב. הוא טען שסגנון חיי חשוף ופומבי מדי והמחיר שאני ומשפחתי משלמים עליו בלתי נסבל. כי אין תועלת בלריב, בעיקר לא עם מי שיכולים להעסיק אותך. שעלי להפסיק לחיות כמי שחייו נגמרים ולדאוג למשפחתי. אדם נכנס לי לנשמה במגפיים כמו אורי דביר למערת נקיקים, ולא יצא עד שהגג התחיל להסתובב ונעמי אמרה שעליה לקחת אותי הביתה. אין לי ספק שאדם היה משוכנע שלא הבנתי מילה ממה שדיבר אלי. הוא הוכיח את עצמו יותר מבדיבורים. שנים קודם לכן חזרתי מטיסה ישר לתל השומר שם אושפזתי עם חשש לדלקת לבלב. אדם זימן את נעמי למערכת "ידיעות", דרש בשלומי ונתן לה צ'ק ע"ס 5,000 דולר. לא פדינו אותו, אבל זו הייתה ג'סטה שלא הייתה מוכרת במקומותינו.

אינני שואל יותר מדוע אנשים כה איכותיים מתים צעירים. אינני שואל מדוע לא מעוררת מורשתם השראה גדולה יותר. אינני יודע כיצד היו שורדים את ישראל העכשווית. אומרים לי שילדיו הכינו סרט על אדם ואומנות, וכי רינו צרור אוצר תערוכה של ציורים המושפעים מאדם בעין חרוד. זה הרבה בעיני. אחת הפעמים האחרונות שבהן נפגשנו הייתה באולם אירועים מול סנטרל גרנד סטיישן בניו יורק באירוע שאדם הקים במלאת מאה שנה לבנק לאומי. זו הייתה חלטורה נטו, ואדם לא נראה שמח בניו יורק. היא הייתה חמדנית מדי בעיניו, נקייה מדי, מגונדרת. ההומלסים נעלמו מהרחובות. הוא היה אזרח בצ'לסי הוטל. ועדיין אני סקרן לדעת מה היה עושה, כותב ואומר אילו היה חי.