שבוע נפלא עבר על תושבי היקום המקביל ומכחישי המציאות בישראל. הולוגרמה של כאילו שגרירות נפתחה בירושלים, ניצלנו גם מפלסטינים שנהרו לגדרות וגם ניצחנו אותם, גיבור העם אלאור אזריה שוחרר מהכלא וצפה יחד עם משפחתו המסורה כיצד כבשנו את האירוויזיון, ואם בית"ר טראמפ ירושלים הייתה לוקחת גביע, זו הייתה ההוכחה האולטימטיבית לצדקת דרכנו, לא ככה נטע כפרה?
וכל הטוב הזה בגלל שבנינו חומה. לא זו שבגבולות, אלא זו שבתוכנו. חומת אדישות בינינו ובין המציאות. מעבר לחומה הזאת התחולל מטווח ברווזים, נהרגו עשרות ונפצעו מאות. ממגדל השמירה על חומת האדישות היה ברור: הם אשמים. עשרות אלפים המשיכו לנהור, ולאחד השרים, יואב גלנט, הייתה תשובה מוחצת: "לצה"ל יש מספיק כדורים בשביל כולם".
העברת השגרירות הייתה אירוע היסטורי? הזוועה בעזה היא אירוע היסטורי, ולא מסיבת הגן, שם פגשה רוח העוועים של טראמפ את רוח העוועים של נתניהו ויצרה סופה תקשורתית מושלמת - לחצי יום. מי לעזאזל יזכור את הקרצוף ההדדי שבו פרכסו אנשים שבעים וזחוחים אלה את אלה, בעוד העולם כולו צופה במסך החצוי בתיאטרון אבסורד בשידור חי. אין דרך בעולם להסביר מדוע אנשים הולכים מול כיתות צלפים, אלא בייאוש גמור מול מדיניות האצבע בעין והכדור בראש של ממשלת נתניהו.
צריך להפסיק לפזר האשמות. אנחנו אחראים גם לייאוש וגם לירי, בעודנו צועדים מסוממים לקראת מלחמה בצפון. צבא סוריה והמיליציות האיראניות כובשים לאט אבל בטוח את סוריה כולה. הדרך היחידה להיחלץ מכך שכל אזרחי ישראל יבינו את גודל הכישלון שם, היא לנסות לעצור את המהלך הזה. חיל האוויר מפציץ מטרות איראניות וסוריות, אבל דרך האוויר לא מונעים מצבא היבשה הסורי־איראני־חיזבאללי להתקדם.
צבא אמריקאי עדיין ממוקם בשטח סוריה פה ושם, אבל טראמפ הודיע כבר לפני חודש שהוא מוציא את כוחותיו. הוא אומנם אישר פה ושם תצוגה מרהיבה וחסרת תועלת של טומהוקים כתגובה על אכזריות צבא אסד, אבל היה עיקש בדעתו להסתלק. בזמן האחרון מופעל עליו לחץ כבד כדי לא לסגת עם הזנב בין הרגליים ולהמשיך להחזיק בכמה נקודות מפתח. למשל טנף. בסיס אמריקאי בדרום־מזרח סוריה, סמוך לגבול עיראק וירדן. זהו בסיס מבודד למדי, מאויש בידי כוחות מיוחדים ומגובה בסיוע אווירי משדות תעופה אמריקאיים בעיראק. מתנהלת שם כיום מלחמת נוכחות קטנה בין האמריקאים למיליציות האיראניות ואסד. כחלק ממאמץ לקיים אזור חיץ, מטוסים אמריקאים ירו שם במל"טים איראניים ובשיירה איראנית־סורית שעברה סמוך.
אם הצבא האמריקאי יוצא, ישראל נשארת לבדה מול מציאות שאי אפשר לשנות אותה ללא חיילים על הקרקע. למזלה של הממשלה, מזלנו הרע לטעמי, מונה ג'ון בולטון להיות היועץ הנוכחי של The Idiot-in-Chief, כפי שאמריקאים בלתי מנומסים להחריד מכנים את טראמפ. בולטון היה מהדוברים ששיקרו בהתלהבות לטובת מלחמת עיראק השנייה (בטענה שסדאם מחזיק במאגר גרעיני). בין שאר השקרנים ללא ביסוס עובדתי היה בנימין נתניהו. "אם תפילו את משטרו של סדאם, אני מבטיח לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות משמעותיות על האזור", הצהיר נתניהו בפני חברי הקונגרס בבס עמוק מני ים: "אין שום ספק שסדאם מחפש, פועל ומתקדם לפיתוח נשק גרעיני. אין בכך שום ספק... אין גם שום ספק שברגע שהוא ישיג נשק גרעיני, ההיסטוריה תשתנה מיד".
עכשיו דוחפים השניים האלה, נתניהו ובולטון, למלחמת הכרעה בצפון. השאלה היא אם טראמפ יקנה את הצעצוע שהם מגישים לו באריזת מתנה.
חלומות ושקרים
שחקן נוסף שרוצה לראות את ארה"ב וצה"ל נלחמים בלבנון הוא יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. גם הוא היה מושקע בלחימה בסוריה. הוא קונה מטראמפ אמצעי לחימה ב־300 מיליארד דולר ורוצה שטראמפ יפרע את השטר ויילחם באיראן. הוא מוכר לנתניהו שמוכר לישראלים אמירות עמומות על "ידידות", ומצפה לראות חיילים ישראלים מכים את האיראנים. גנרל ג'וזף ווטל, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב, ניהל כאן לפני כחודש שיחות על "שיתוף פעולה". אם וכאשר תאושר פעילות משותפת, טראמפ זקוק לסיבה, לקאזוס בלי, עבור הציבור שלו. למשל, תקיפת הבסיס בטנף (אנחנו מפנטזים, כן?) היא תירוץ סביר למכת נגד על הקרקע. בישראל לא זקוקים לסיבה. חיל האוויר עובד על טייס אוטומטי ויאללה בלגן.
לכאורה מה רע? האינטרס הישראלי לבלימת איראן והתחמשות חיזבאללה וסוריה הוא נכון ומוצדק. הבעיה: אי אפשר לשלוט בשטח ללא נוכחות קרקעית קבועה. כקיביצר אקראי אני מניח שאפשר להפעיל את חטיבת הקומנדו של צה"ל לתפיסת שטחים אבל אני לא רואה איך מורידים לשם את מג"ב ושות' כדי להחזיק בהם. בכל זאת עניי שכם וחברון קודמים. אני גם מתקשה לראות כיצד צה"ל מסכים להסתבך במלחמת התשה בסגנון דרום לבנון, ובעיקר: לתוכנית הזאת אין שמץ סיכוי לאורך זמן. הסורים, חיזבאללה והמיליציות האיראניות שם כדי להישאר. שקי גוויות ראשונים מסוריה לוושינגטון - והאמריקאים בחוץ. הבטחת בחירות שטראמפ ישמח למלא אותה. ישראל? סוריה? לא בטוח שהוא ימצא אותן על המפה.
הפנטוז האמיתי של טראמפ והתנאי לכל מגע הוא החלפת המשטר באיראן, כפי שדרש בנאום הפרישה ממתווה הגרעין. ממשלה וחיילים מן המוכן כבר יש לו. אחרי שטיפת מוח מצד נתניהו ושות' על סכנת האיראנים על הגדרות, סכינים בין השיניים ופצצה בראש הקרבי - גם הציבור הישראלי בשל למלחמה באיראן. 47% תומכים בסקר "מעריב" בפעולה צבאית עצמאית באיראן כדי למנוע ממנה השגת נשק גרעיני, 18% לא יודעים, 35% משקפים את יחסי הכוחות הפרלמנטריים, מצילים את שפיותה של ישראל ומתנגדים לפעולה עצמאית באיראן.
אזרחי ישראל, בין שאר השיקולים, חייבים להבין עם מי יש להם עסק: ה"וושינגטון פוסט" בדק ומצא שבמהלך 466 ימי כהונתו הראשונים של טראמפ הוא שיקר 3,001 פעמים. מילא טראמפ, מילא נתניהו, השקר אצלם כמו מברשת השיניים. חלק משגרת החיים. הבעיה היא שהם מרעילים גם את סביבת העבודה שלהם. ג'ינה הספל, מועמדת טראמפ לראשות ה־CIA הייתה אחראית על מערך העינויים האמריקאי במתקן החקירות בגוואנטנמו. אובמה רצה לפרק את המתקן ולמשטר את העינויים. טראמפ הבטיח במהלך הקמפיין להמשיך ולהחזיק במתקן ובעינויים. ג'ון מק'קיין, הסנאטור הרפובליקני, מתנגד למינויה. "זה לא משנה", אמרה ביום שישי בשיחה סגורה אחת מדוברות טראמפ: "הוא בכל מקרה גוסס".
מק'קיין, שהיה שבוי בווייטנאם ועבר שם עינויים קשים, אכן גוסס כיום. כך גם הדמוקרטיה בארה"ב ובישראל.