יש מעשים שאני יודעת שאתחרט עליהם. ובכל זאת, הסקרנות, שעדיין לא הבנתי אם היא ברכה או קללה, בוערת בי ומושכת אותי אליהם. את הפצעים אני מלקקת אחר כך. ככה אני, פתי של ממש.
אתמול, כהרגלי, שוטטתי קצת במרחבי הפייסבוק. בן זוגי נסע לקמפינג עם חבריו, והבית היה כולו לרשותי. סוף השבוע כבר עמד בפתח. פעם הייתי מנצלת את הרשת החברתית להמלצות על מקומות טובים להשתכר בהם, אבל בימים אלה אני נוהגת לחפש המלצות לסרט או למאמר משעשע שיעביר לי כמה דקות.
מארק צוקרברג כנראה הבין שבחלק גדול ממשתמשי פייסבוק הלב עוד פועם והרגישות מבעבעת, ולכן הרשת הסירה סרטוני סנאף, המציגים מוות, חבלות קשות או אירועים טראומטיים. אולי החרמות לסוגיהם עשו את שלהם. ובכל זאת, לא הוסרו כל הסרטונים הללו. מה עשו? החביאו אותם מאחורי מסך שחור. במקום שיוצגו אוטומטית, נכתב בתחילתם: שימו לב, סרטון זה עשוי להראות אלימות או מעשי זוועה, לא הסרנו אותו מכיוון שהדבר עשוי לעזור במיגור התופעה.
בעצם נותנים לנו, המשתמשים, חופש להחליט אם לצפות או לגלול ולעבור הלאה. אני אישית צופה, תמיד, ואיכשהו לא מכירה אדם שלא לוחץ “קראתי והבנתי" ומיד אחר כך בוכה מרה לנוכח הסרטון.
***
אף על פי שהייתי לבד בבית והערב כבר ירד, ולמרות האזהרה כי ייתכן שמדובר בסרטון על מעשי שוד, אונס או רצח, לחצתי פליי והגברתי את הרמקולים. בסרטון נראתה שכונת מצוקה באביג'אן, עיר הנמל הראשית של חוף השנהב. ברקע נשמעת אישה מתנשפת וקוראת לעזרה. בתוך שניות אחדות מגיעים גברים חסונים, יחפים ונטולי חולצה ושואלים למצוקתה. היא מצביעה על ערימת אשפה בסמוך לאחד המבנים. הגברים לא מנסים לדובב אותה, זה לא שהיא בוכה או היסטרית, נראה כי היא רגילה למראה הזה ונראה כי הם כבר יודעים את הסיפור, כך שמילים רק מבזבזות פה זמן.
לאט־לאט הם שולים מן הערימה קופסאות, פחיות שימורים, טיטולים, אבק וירקות רקובים. “אלוהים הגדול, שמור עליו", מתפלל אחד מהם. הוא מושיט את ידיו ופותח קשר בשמיכה לבנה ומוכתמת בדם. חברו מיד רץ אל הבית הסמוך להביא מטליות לחות. כשהוא חוזר, לוקח האיש את המטליות מידיו ופורם את הקשר עד סופו. בין ניירות ספוגי דם שוכב תינוק, כנראה בן כמה שעות, חיוור וכל כך עייף, עד שאינו מצליח להוציא קול בכי מפיו.
הקשר היחיד בינו לבין החיים נראה בתזוזות אצבעותיו, הנפתחות ונסגרות, כמו ביקוש לא מודע לעזרה, למושיע. “יבורך האל הגדול והגיבור", אומרת האישה, והאיש עובר על פניו של התינוק במטלית לחה.
עוד ועוד אנשים נאספים סביב. גם ילד מזיע עם כדור בידו, שאף אחד לא מבקש ממנו ללכת. המראה שנגלה לעיניו גם כך יהפוך אותו לנער בעוד רגע וחצי.
דקה אחרי שסיים לנקות את התינוק, נושא אותו האיש. מצלמת הסרטון שולחת את ידה לאחוז בראשו של הרך, כך הם פוסעים וכל הכפר מאחוריהם, במסע אל המרפאה השכונתית. המצלמת לא מפסיקה את ההקלטה, הצופה עובר איתם את כל הדרך בין הבתים הכחולים, הגגות הצהובים, דוכני הדגים והשמש העתידה לשקוע.
כשהם מגיעים סוף־סוף אל המרפאה, נכנס האיש אל אחד החדרים ומשכיב את התינוק במיטת ניתוח חורקת. דקות ארוכות עוברות מהרגע שבו הונח שם הילד ועד הרגע שבו הגיע הרופא בריצה מחממת לב. פה הסרטון נפסק.
גללתי למטה. באחת התגובות רשמה מעלת הסרטון שהתינוק בריא וכרגע מטופל בבית החולים הראשי של חוף השנהב. המשכתי לבהות בתגובתה, עד ששמתי לב לזיעה בכפות ידי ורגלי. אולי מהלחץ, מהזוועה, ממדינות העולם השמיני, או מהנערה־אישה־אמא שנטשה כך את תינוקה.
ובפייסבוק, כמו בפייסבוק, מתחיל דיון בנושא. מישהי מספרד כתבה שאי אפשר להאשים את האמא, כי מי יודע מה עבר עליה. אולי לא אישרו לה הפלה, אולי לא סיפרה להוריה, ואולי התינוק הזה נולד כתוצאה מאונס. מיד אחר כך היא קיבלה מבול של תגובות הקוראות לה למחוק את מה שכתבה ולהתבייש. היו שם גם כמה קללות עסיסיות, כל אחת בשפה אחרת.
***
בזמן הזה קיבלתי מבן זוגי תמונה: הוא יושב עם חבריו סביב מדורה, נראה מעט שיכור. שלחתי לו סמיילי מאוהב, אף על פי שקצת קינאתי. כיביתי את המחשב והדלקתי את הטלוויזיה. רכבת ההרים הזאת שבין המציאות הקרובה לרחוקה לא עשתה לי טוב.
ובטלוויזיה, בחדשות, כך פתאום, הודעה דרמטית: קרוב ל־70% מהמצביעים במשאל העם באירלנד היו בעד ביטול החוק האוסר הפלות במדינה. נשים וגברים יצאו להפגין ברחובות. העם השמרני הזה, שמצד אחד מפחד מכל מה ששונה ומצד שני בחר בהומוסקסואל מוצהר להיות לו לראש ממשלה, חגג בגדול.
אחד הכתבים קיים ראיון עם אישה שהחזיקה אקדח בועות סבון צבעוני. “אני מבין שקיבלת את ביטול החוק באושר רב", הוא שאל. האישה דמעה מעט, ואמרה: “בגיל 17 נולד לי בן, מסרתי אותו למשפחה זרה, אני לא יודעת איפה הוא ואולי אף פעם לא אדע. אז אושר אתה קורא לזה? טוב נו, שיהיה אושר".
קלישאה עתיקה גורסת שברגע שאת שומעת את התינוק שלך בוכה, את הופכת אוטומטית לאמא, חייך נקשרים בחייו והוא נמצא בראש מעיינייך. אבל מה קורה כאשר את לא מכירה את עצמך מספיק? כשאין לך מה לתת לו, כשאת חיה מפת לחם שאת גונבת מכאן ומשם? ואולי הרית לנער שהבטיח הבטחות וברח על אופניו?
לפעמים אני נתקלת ברחוב באמהות הצורחות על ילדיהן. בין גלי צעקותיהן, בין שמפורשות ובין שחבויות, הן מאשימות אותם בזה שטוּב העולם הציץ וברח ברגע שבטנן החלה לתפוח. לפעמים, גם באירועים משפחתיים, אני רואה אמהות שנותנות לילד לרוץ חופשי בתוך קהל. הן יושבות ליד שולחן עם בעליהן, מחייכות וצוחקות, נאחזות ברגעי החופש הנדירים.
וישנן הנשים הממתינות לשאיבה, להחזרה, להזרעה, לזריקה ולבדיקה שתצא חיובית, רק כדי שיוכלו לתת לתינוקן את כל הטוב שיש לעולם להציע. לא פעם עולה בראשי המחשבה שללדת ילד לא בהכרח הופך אותך לאמא.
אולי בעקבות הסרטון הרע כל כך תבוא אל המרפאה תיירת יפה וחשוכת ילדים, תבקש לראות את התינוק, תלביש אותו בבגדים נקיים ותישבע לו שמעכשיו היא תשמור עליו. ואז, כשיפתח את פיו ויבכה, תצחק צחוק גדול. אם הוא חזק מספיק כדי לבכות, הוא גם חזק מספיק כדי להילחם בתנאי הפתיחה הבלתי אפשריים שנתנו לו החיים.