היא נראתה כמי שממש לא מצליחה לשלוט בעצמה נוכח הדבר הרע והדוחה הזה שנעשה לנגד עיניה - הנחת תפילין בפרהסיה. וכשהתברר שהאישה הבלתי סובלנית בלשון המעטה הזאת היא פרופסורית לחינוך שמתעסקת ברב־תרבותיות, זה כמובן רק הפך את הסצינה הזאת למגוחכת יותר. אבל נדמה לי שהפרופסורית עצמה כבר מאוד מתחרטת על אופן התגובה שלה, והעובדה שממרום מעמדה האקדמי היא מצאה את עצמה בסרטון מביך יותר מסרטון השוקולד היא הלקח הכי טוב בשבילה. מה הלקח שלי מהסרטון הזה? למדתי אותו ממאיר הרצל ישראל החב"דניק נשוא הצעקות: שתיקה ואיפוק כמו שלו הם כוח. מפני שהשתיקה שלו לא הייתה תגובת פאסיב־אגרסיב. כלומר, אני אשתוק עכשיו כדי שתתפוצצי מעצבים. השתיקה שלו הייתה באמת מתוך ענווה.
הוא לא הסיפור בעיני עצמו, לא כשהוא מותקף על ידי אישה קולנית ולא כשהוא עושה מצווה. ישראל הצליח להישאר שלו ושקט אף שקל מאוד להידבק בווייב הצעקני ולענות בחזרה בכעס, לא מפני שהוא הסכים שירמסו את כבודו או מתוך הקטנה עצמית; אלא מפני שהוא שליח של משהו גדול ממנו. או כמו שהסופר האירי ק.ס לואיס ניסח יפה: “ענווה היא לא לחשוב את עצמך פחות, אלא לחשוב על עצמך פחות".
# # #
כשהאישה שמכירה אותו הכי טוב בעולם לעגה לו, הוא שתק. היא לא הייתה אישה זרה שהוא פגש במקרה, היא בשר מבשרו, אחותו. והיא עשתה ממנו צחוק. מרים דיברה על “האישה הכושית" שלקח משה (מתברר שגם אז לומר “כושי" היה לא מאוד פוליטיקלי קורקט) ובמקום להיגרר לעלבונות ומריבות, משה שתק. כך נאמר בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך: “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". האם זה מפני שהוא לא ידע את ערכו? או כמו שאמר ווינסטון צ'רצ'יל: “הענווה היא הפריבילגיה של הלא מוצלחים"? ממש לא. משה פשוט לא חשב שהוא הסיפור. הוא בא לשרת דבר גדול ממנו, לשרת את העם.
אני ממש לא חב"דניקית, אבל נדמה לי שזו העוצמה החב"דניקית המיוחדת שהופכת את תנועת חב"ד למה שהיא. לכאורה לבחור בדרך “חסידית" פירושו לפרוש מהחיים, להתקרב לאלוהים באמצעים שונים ובמאמצים גדולים, דרך התבודדות או לימוד תורה בתוך כותלי בית המדרש יומם וליל. אבל תנועת חב"ד שממשיכה את דרכו של מייסד החסידות, הבעל שם טוב, בוחרת לא להתבודד אלא להפך, להיות ברחוב, בשוק, להתחבר עם כולם, עם כל מי שמחפש חיים, או אפילו רגע בחיים של קרבה לאל.
חברה טובה שלי השתתפה לפני שבועיים במידברן, אירוע ענק ליד שדה בוקר שנכחו בו 12 אלף איש. הם בנו מיצגי ענק מטורפים ושרפו הכל בתום שבוע של שיכרון חושים. אירוע שכולו ביטוי עצמי, מיידיות, מוזיקה, ריקודים, תחפושות ואקסטרווגנטיות. כן, פה ושם תוכלו למצוא שם גם סמים. ובאמצע המחנה הזה, באמצע המדבר היה גם מתחם חב"ד. מה הם עושים שם, בתוך “יריד ההבלים"? איך זה קשור למי שמחפש קרבת אלוהים? איך אדם דתי יכול להיות שם? זה מפני שהם לא העניין, הם רק “שליחים". הם לא מבקשים להילחם באחרים, הם באים להציע את מרכולתם, ומתברר שזה היה אחד המתחמים המבוקשים בפאטה מורגנה המרשים הזה.
כשאומרים חב"ד, מיד חושבים על הרבי מלובאוויטש, והוא אכן זה שייסד וביסס את מוסד ה"שלוחים", אבל הנה סיפור על ענווה שמסופר על מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי: “פעם אחת ביקר רבי שניאור זלמן מלאדי בביתו של רב שהתנגד לחסידות. סיפר לו הרב שיש לו ספר חסידי של הרבי אלימלך מליז'נסק, ושהספר נמצא עם כל מיני ספרים מתחת לספסל (לא ממש מקום מכובד). אמר לו ר' שניאור זלמן: 'ר' אלימלך כל כך צנוע ועניו, עד שאפילו היית שם אותו עצמו מתחת לספסל, היה שותק ולא אומר דבר". כמעט בלתי אפשרי לנסות להקטין מישהו בלי לצאת קטן בעצמך.
שרה ב"ק עומדת בראש מיזם "זושא – מגלים את הסיפור החסידי"
www.zusha.org.il