1. סולם הדרגות: בכל פעם שנדלקת עוד איזו פרשה באושה או מבישה מתוצרת שרת התרבות והספורט, נשאלת השאלה איך הפכה הגברת הזו לתת־אלוף בצה"ל. הדרגה של מירי רגב אינה דרגת ייצוג וגם לא "דרגה אישית". היא התקדמה כדין בסולם הדרגות. היא צלחה את כל המבחנים והסינונים והאתגרים בדרך להיות גנרלית. האומנם? טוב, אז לא לגמרי.
מתברר שהיא דילגה על מבחן משמעותי אחד לפחות. או שניים. מדובר במבדקי "מרכז ההערכה", שלהם נדרשים כל הקצינים לפני קבלת דרגת סגן אלוף בצה"ל, וגם לפני קבלת דרגת אלוף משנה. מירי רגב קיבלה סא"ל בלי מרכז ההערכה. הצליחה לקמבן את זה איכשהו, אבל מילא. באותן שנים זו לא הייתה דרישה הכרחית. בינתיים קבע ראש אכ"א אלוף יודק'ה שגב שכל קצין בצבא חייב לעבור את מרכז ההערכה לפני קבלת דרגת אלוף משנה. נחשו מה? הגברת רגב גם כאן דילגה. על פי עדויות רבות שנצברו ב"מעריב", ביניהן של אנשים שנבחנו באותו יום בכיתה שאליה הייתה אמורה להגיע, היא לא הגיעה.
איך קיבלה בסוף את הדרגה? לא יודע. בצה"ל יש סידורים וקימבונים או חריגים או משהו. העובדה היא שרגב קיבלה אל"ם ואחר כך גם תא"ל. אין לי טענות נגד הדרגות שלה, יש לי רק גילוי אחד: את המבדקים היסודיים, שכוללים גם דינמיקה קבוצתית, מבדקי יכולת קפדניים וסדרה נוספת של אתגרים, היא לא צלחה. אולי הייתה עסוקה.
ביקשתי את תגובתה של השרה. במקום זה קיבלתי נאום חוצב להבות. "השרה רגב גאה על היותה תא"ל במיל', עברה מסלול מאתגר לאורך 25 שנים וקיבלה את דרגתה בזכות וביושר", וכו' וכו'. הסברתי שכל זה לא רלוונטי. שאלתי שאלה פשוטה: האם עברה את מרכז ההערכה כנדרש לפני קבלת דרגת אל"ם, או לא? על זה לא קיבלתי תשובה.
אנשיה הפנו אותי לדובר צה"ל. בדובר צה"ל לא יכולים למסור פרטים אישיים על חיילים. צנעת הפרט וכו'. התגובה הרשמית סתומה: "תא"ל במילואים מירי רגב קודמה בדרגותיה על פי החלטת מפקדיה והכללים שקבעו באותה העת". שלא לציטוט אומרים בצבא שלא ברור מה היו הכללים באותה עת וברור שרגב לא גנבה את הדרגה. גם אני לא מעליל את זה עליה. היא קיבלה את הדרגה בלי לעבור את מה שכל הקצינים בדרגה הזו צריכים לעבור: תהליך מבחן וסינון באמצעות מרכז ההערכה. כל אחד שיסיק את מסקנותיו.
2. החיים לפני רגב
השרה מירי רגב נתנה ביום חמישי בבוקר ראיון ארוך לשלום קיטל ולנעמה סיקולר בכאן רשת ב'. זה היה מופע מרהיב של עילגות, לשון מתפתלת ומסתבכת בעצמה, מעיכת אמת, הסטה והסתה. כל מילה רביעית בערך היתה "ירושלים" בהטיותיה השונות, ולא פחות פעמים הוטחה גם המילה "טרור" בכל מיני וריאציות במראיינים החפים מפשע.
רגב אינה להטוטנית ורבלית. אין לה בכל הגוף מה שלאדונה בנימין נתניהו היה בקצה הציפורן בגיל שנה, בטרם למד לדבר. היא נכשלת בלשונה לא מעט פעמים, ובלהט התגרנות גם פולטת פה ושם דברים שמסגירים את מה שהיא באמת חושבת, מעבר לדף המסרים האוטומטי. בשלב מסוים שאלה אותה סיקולר על תאוות הפרסום שלה. על אין ספור האירועים הממלכתיים שהפכה להזדמנויות צילום פרטיות. דוגמאות יש למכביר. הבולטות שבהן בחודשים האחרונים היו כמובן חגיגות ה־70, הקליפ "הללויה", האירוע בטיימס סקוור ועוד.
הנה מה שרגב ענתה, מילה במילה: "כששרים או חברי כנסת עושים אירוע אחד בקדנציה ומופיעים רק באירוע הזה, אז זה לא תאוות פרסום חס וחלילה, מה לעשות, כשיש שרים שיש להם רק את פרס ישראל, או רק אירוע כזה או אחר, אירועים לא מעניינים, אז אף אחד לא מדבר על זה שהם עולים ומדברים באירועים שלהם...".
כנסו לאפליקציה של כאן והאזינו בעצמכם. מסכן נפתלי בנט, נפל עליו אירוע "לא מעניין" כמו טקס הענקת פרס ישראל. אירוע שמכבד את אלה שתרמו למדינה בספרות, אומנות, מדעים, מחקר, פעילות ציבורית, התנדבות. האירוע היוקרתי ביותר של יום העצמאות. לא, היא לא תבזבז את זמנה על השעמום הזה.
היא מתנפלת על משחק ידידות שהפיק יזם פרטי, שיכול היה לעבור בשקט ומתחת לרדאר הגלובלי, כדי להוון אותו בכפיה לקופון פוליטי, להלחים אותו בגסות ל"ירושלים בירתנו לנצח" ולעשות עוד סיבוב של "כפיים", תוך שהיא מבזבזת יותר מ־3 מיליון שקל כדי להעביר את המשחק מחיפה לירושלים. כשזה קורס, תוך הפיכתנו לבדיחה והענקת ניצחון מוראלי יקר לג'יבריל רג'וב ולחבריו, היא באה עם הקשקוש של "טרור" נגד מסי. הכי מדהים זה שיש כאלה שמאמינים לה.
באותו ראיון נפלטה לה פנינה נוספת, כשדובר על החגיגה שערכה לא מזמן בטיימס סקוור ושהפכה לסרטון ויראלי שבו נראה יהודה גליק האומלל מנסה לצוד את המיקרופון הלפות בידיה של השרה העולצת על הבמה. לו בדק, היה גליק מגלה שכדי לחלץ מידה של רגב מיקרופון הוא יזדקק לאוגדה משוריינת. מיקרופון משוחרר לא יוחזר. אז רגב אמרה בראיון ש"הטיימס סקוור נסגר לטובת מדינת ישראל פעם ראשונה בחייו".
ובכן, הלכתי לבדוק. חיים ארוכים היו לטיימס סקוור בטרם פגש את הגברת רגב. הנה סתם דוגמה: ב־16 בספטמבר 2014 סגרה העירייה את הכיכר בעזרת 50 שוטרים גברתנים כדי שאיזה ריאן סרהנט יכרע שם ברך מול חברתו המופתעת ויציע לה נישואים. "לבה הפועם של העיר הזו נסגר רק לכבודנו", הוא התפאר אחר כך. הסקוור נסגר כדי לצלם סצינה של סרט הוליוודי יותר מפעם אחת, וגם בכל שנה בערב ראש השנה לטובת הטקס המסורתי עם התפוח (תארו לעצמכם את רגב משתלטת גם על הטקס הזה ומנשלת את התפוח מתהילתו). הוא נסגר במצעדים לכבוד זכיות באליפויות שונות, ועוד. אבל מבחינת רגב כל מה שהיה לפניה, לא נחשב. הספירה מתחילה עכשיו.
3. מופע קופונים וצרחנות
בואו נסכם את פארסת המשחק נגד ארגנטינה: לארגנטינאים לא הייתה בעיה עם ירושלים. במקור המשחק אמור היה להתקיים בירושלים. אבל הם ביקשו בקשה אחת: לשמור על פרופיל נמוך, לא לעשות מזה עניין פוליטי. העניין הוא שחיפה התאימה הרבה יותר לאירוע. עיריית חיפה הרימה את הכפפה והגישה ליזם הצעה מצוינת שאפשרה לו להרים את ההפקה, ואולי אפילו להרוויח. זה התאים לו יותר, אז הוא החליט על חיפה. גם כאן, לא הייתה לארגנטינאים בעיה. אבל לראש הממשלה ולשרת התרבות והספורט, כן. אם טראמפ בא לירושלים, הם חשבו לעצמם, אז גם לאו מסי יכול. מי זה מסי בכלל? שיעשה מה שאומרים לו, הפרעוש.
אז זה כן הפך לעניין פוליטי. הקרנף רגב נכנס לתוך הסלון, והפורצלנים החלו להתנפץ. כדור השלג התחיל להתגלגל. היזם הסביר לאנשיו של ראש הממשלה (יואב הורביץ ראש הסגל) ולאנשיה של רגב שמעבר לירושלים יגרום לו להפסיד מיליוני שקלים. בסוף מדובר ביוזמה פרטית, למה צריכים להיכנס לו לכיס ולשיקולים ולהפקה? אבל הם לא קיבלו את ההסבר. רגב שחררה את הנמר וקפצה על גבו. הנה, היא משיגה 3 מיליון שקל שיפצו על ההפסדים, והמשחק יעבור לירושלים, ויהי מה. למה? כי היא בירת ישראל לנצח, זה למה. ולמה זה קשור? ככה. באחד הדיונים היה גם רגע של התלהטות רוחות, ומישהו מבכירי משרד התרבות והספורט הודיע ש"אם המשחק לא יהיה בירושלים, הוא לא יהיה בכלל". הנבואה הזו התגשמה, לאסוננו, במלואה.
העובדה שנדרשו מיליוני שקלים מכספי משלם המסים כדי להעביר את המשחק לירושלים, היא ההוכחה הטובה ביותר למעורבות הממשלתית בסיפור הזה. הבעיה היא שברגע שבו ממשלת ישראל משתלטת על האירוע, הוא הופך מהפקה פרטית לחגיגה לאומית. הוויכוח הפוליטי סביב ירושלים עולה לכותרות. העיתוי, זמן לא רב לאחר הכרזת טראמפ, הופך אותו לנפיץ. הוא מופיע ומהבהב על מסכי הרדאר של כל שונאי ישראל באשר הם.
הקשקוש כאילו המשחק בוטל בגלל איומי הטרור על מסי לא מחזיק כפיים. מסי הוא אחד האנשים המאוימים בתבל. הוא מאוים כל הזמן. בוויינט העלו רשימה חלקית של האיומים הספציפיים עליו מהתקופה האחרונה, והאמת היא שאם מסי קם בבוקר ואין עליו איום, הוא צריך לברוח. כך או אחרת, ג'יבריל רג'וב זיהה את ההרמה והנחית לנו על הפרצוף.
רגב חשבה שהמשחק הזה הוא עוד גרסה לטקס הדלקת המשואות, אבל שכחה שבצד השני זה לא יולי אדלשטיין. בצד השני יש טיפוסים שיודעים להנחית. צריך רק להרים להם. לזכותה של רגב ייאמר שהיוזמה הראשונה אכן באה מכיוון לשכת ראש הממשלה. אבל היא הייתה זו שהפכה את זה למופע של קופונים פוליטיים וצרחנות (על חשבון צרכנות, כי כרטיסים לא נשארו). ביבי סיפק את רוח המפקד. מירי את רוח הפרצים.
4. כי ירושלים
בשביל מה כל זה היה טוב? ירושלים היא בירת ישראל מאז ימי דוד המלך. זוהי בירתה הריבונית של מדינת ישראל המודרנית. בית הנשיא בירושלים, הממשלה בירושלים, אף אחד לא צריך שגם מסי יבקר בעיר כדי להודיע לעולם שירושלים. ההצלחה עם העברת השגרירות האמריקאית לעיר העבירה כמה אנשים בצד שלנו על דעתם, כאילו זה משנה משהו מהותי. מישהו התבלבל וחשב שאפשר להמשיך עם החגיגות על הראש של כולם לנצח נצחים. אז זהו, שבסוף חטפנו סטירה.
עכשיו גם האירוויזיון בסכנה. יש מצב שלא יהיה בירושלים. למה? כי הערנו את הטרולים. למה? כי מירי רצתה להצטלם. למה? כדי שירושלים. חברים, בואו נגיד את זה פעם אחת ולתמיד: ירושלים היא בירת ישראל נקודה. של הימין והשמאל, של החול והטרול, של כולנו. אנחנו אוהבים את ירושלים, ואנחנו לא צריכים כדורגל כדי לדעת שזו הבירה שלנו. וחוץ מזה, שאין שום סיבה לערבב ספורט בפוליטיקה. בטח כשמדובר באירוע פרטי, ולא ממלכתי. באותה מידה שעל פי חוקי האיחוד האירופי אסור לפוליטיקאים לגעת באירוויזיון. עכשיו תסבירו את זה לרגב ולתאומה, השר איוב קרא.
האירוע מדגים מצוין את ההבדל בין הימין הלאומני, הזחוח, שיכור הכוח, המתריס והכוחני, לבין כל השאר. במקום לחפש צרות, במקום להמשיך לדחוף אצבע לעין של כולם, אפשר היה לקיים בשקט את המשחק בחיפה, לצלם אחר כך את מסי שם פתק בכותל ולמנף את התמונות המנצחות האלה מסביב לעולם. ככה בנינו את הארץ הזו. מתחת לרדאר, מעשים במקום דיבורים, תכליתיות במקום משחקי כבוד. עוד דונם ועוד עז, חומה ומגדל, קביעת עובדות בשטח ואם אפשר בשקט. מסי היה כאן לפני כמה שנים עם ברצלונה כאורח של מרכז פרס, הצטלם וחייך וזה לא הפריע לאף אחד. הוא גם שיחק עם הנבחרת בירושלים ב־1998. ההבדל הוא השקט שבו עברו האירועים הללו ואי־הפיכתם למנוף פוליטי שיחריד שונאים מרבצם.
אבל רגב קורצה מחומר אחר. היא חייבת לרוץ ולספר בצווחות לחבר'ה. היא גם איימה. "נראה אם מסי לא ילחץ יד לראש הממשלה ולי", או משהו כזה. אז הנה: הוא לא לחץ לא לראש הממשלה ולא לך. לא חבל? ועוד לא דיברנו על בזיזת הכרטיסים לטובת עובדי משרד התרבות והספורט, ועל זה שרובם המכריע של הכרטיסים בכלל לא הגיע לציבור. מה רגב אמרה על זה באותו ראיון רדיופוני אתמול? "נכון, הייתה טעות של המשרד, של הנהלת המשרד, שביקשה לקנות 20 כרטיסים". מירי רגב קלאסי: כשאפשר להצטלם בסיבוב ניצחון על הראש של מישהו, היא תדרוס את כולם בדרך אל המצלמה. כש"נעשתה טעות", זה "המשרד", או "הנהלת המשרד".
מה עושים כשהכל עולה בלהבות? מסיטים את הדיון ומסיתים. היא למדה מהטובים ביותר. אבי גבאי, שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי הם, לדבריה, "נותני רוח גבית לטרור". כן, מילה במילה. ביטול המשחק הוא אירוע טרור שקול לטבח הספורטאים במינכן. כן, מילה במילה. היא ממשיכה לצווח בגרון ניחר, ליידות בנו עוד ועוד טרור, ירושלים וכפיים. וכל מי שלא מציית ומתיישר מיד, נחשב בוגד. מסייע לטרור. עוכר ישראל. שונא ירושלים. מירי רגב רוצה לגמור ראשונה בפריימריז הבאים של הליכוד. אני לא יודע אם זה יצליח לה. במקרה הגרוע, תתמודד על תואר נשיאת וולגריה. במרוצה הנואש לרשת את ביבי, היא עוד עלולה לגלות שירשה את שרה.
5. בשבילו גיבורים עפים
היו ימים שבהם ההוראה הקבועה של כל יועץ אסטרטגי לכל פוליטיקאי ישראלי הייתה "מה שלא יקרה, אל תריב עם הרמטכ"ל". אותו דבר לגבי ראש המוסד, ראש השב"כ, מפקד חיל האוויר וכו'. בציבוריות הישראליות היו לובשי המדים, הקצינים והמפקדים שהעניקו את חייהם לביטחון המדינה, סוג של פרות קדושות שאי אפשר לצאת טוב ממריבה מתוקשרת איתם. הם היו מעל לכל מחלוקת, מעל הבלי העולם והתככים הפוליטיים, וטוב שכך. הנה, גם נתניהו נפל בזה בקדנציה הראשונה, כשעימותיו המתוקשרים עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק וראש השב"כ עמי איילון גרמו לו נזק ציבורי ניכר שתרם לנפילתו.
ובכן, הממזרים שינו את הכללים. מעתה מי שאסור לריב איתו זה המלך. כלומר נתניהו. הוא אומנם פוליטיקאי ציני שלא רואה בעיניים, אדם נטול מעצורים שמסוגל לכל תעלול, ספין, שקר ותקר בדרכו לניצחון, אבל הוא נעלה בהרבה על ערב רב של רמטכ"לים וראשי מוסד. עובדה: בעשור האחרון כמעט כל ראשי זרועות הביטחון גמרו איתו רע. בשלב מסוים, כשהעזו להוציא קול קטן של מחאה, נדרסו ונטחנו. הם הפכו בן לילה לבוגדים, לחתרנים, לכאלה שמנסים להדיח "ראש ממשלה מכהן", למי שכרתו ברית עם השטן נגד עם ישראל וירושלים. השבוע הגיע תורו של ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו.
הסיפור שסופר ב"עובדה" נכון. הכותרות הגביהו אותו קצת למעלה ממידותיו, אבל בסוף, בעיקר בזכות יושרו של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, התבהרו העובדות: כן, ראש הממשלה פנה לראש השב"כ והורה להשתמש "בכל היכולות המיוחדות של השב"כ, כולל האזנות, לכל שותפי הסוד" (כולל הרמטכ"ל בני גנץ וראש המוסד פרדו). כהן סירב והעביר את המשימה למלמ"ב. שם בנו את "תיק הביטחון", והוא כלל גם האזנות לכל שותפי הסוד, על בסיס זמני. השב"כ לא העביר למלמ"ב את האמצעים המיוחדים המאפשרים את ההאזנות הללו, וזה לא קרה. נשארה רק העובדה הבלתי נתפסת שראש ממשלה בישראל לא נותן אמון ברמטכ"ל ובראש המוסד שלו, ונותן הוראה שפירושה להאזין לטלפונים שלהם.
כל מי שמכיר את נתניהו לא אמור ליפול מהכיסא. זה האיש. הוא פרנואיד ידוע, מהגדולים אי־פעם. אף על פי שהוא עצמו במהלך ההיסטוריה הדליף או פלט או הסגיר כמות מסחרית של סודות ביטחוניים כמוסים (הדלפת המצגת במהלך צוק איתן היא רק דוגמה), הוא ממשיך לחשוד בכולם.
עוזי ארד, לשעבר איש אמונו של נתניהו והיועץ שלו לביטחון לאומי, נתקל בחוויה הזו לפני כמה שנים. זה היה אחרי שנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה ב־2009 והפרנויה חזרה יחד איתו. בשלב מסוים, כשהתברר שהלשכה דולפת, הורה נתניהו לבדוק את כל בכיריה בפוליגרף. היועץ לביטחון לאומי, המזכיר הצבאי, היועץ המדיני, הדובר, מזכיר הממשלה. כולם. ארד, שליווה את נתניהו בצמידות לאורך כל שנותיו במדבר הפוליטי, הסכים להיבדק ראשון. "ומה איתך?", שאל את נתניהו, "למה שלא תיתן דוגמה אישית ותיבדק לפני כולם?"
העוויית פניו של נתניהו לשמע ההצעה המופרכת הזו קשה לתיאור, לפחות לפי ארד. הוא לא נבדק, כמובן. אבל הוא ממשיך לדרוש כל הזמן שכל האחרים ייבדקו. כך או אחרת, בעקבות הראיון ב"עובדה" נדחף גם תמיר פרדו למטחנת הבשר של מכונת השיימינג והספינים של נתניהו. "אני מרגיש שנשללת לגיטימיות מכל דבר שהוא אחר", אמר במשפט האחרון של הכתבה.
זה פרדו, שעל פי פרסומים זרים עמד בראש המבצע החשאי של המוסד שבו נשלף המידע על הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור מהמחשב של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית הסורית. פרדו, שהיה באנטבה; שהוביל אין ספור מבצעים מסמרי שיער ועתירי סכנה של המוסד בכל חלקי כדור הארץ; שבילה כמעט את כל חייו בהגנה על ביטחוננו. הוא העז להרים יד על המלכות והוא יגמור כמו כל קודמיו. בוגד, שקרן, שרלטן, חתרן ומי שמנסה להפיל "ראש ממשלה מכהן".
6. רישיון להרוג
הם עשו את זה לרוני אלשיך. הקלות שבה זה עבר במקרה אלשיך מעוררת פלצות. אלשיך הוא דתי, ימני, מתנחל. הוא יותר ימין מנתניהו. אין לו שום אג'נדה. האסון שלו הוא הממלכתיות. עמוד השדרה המוצק שלא מאפשר לאנשים הגונים למעול בתפקידם. הם עשו את זה בזמנו למאיר דגן. אף על פי שהיה ראש המוסד כמעט תשע שנים, הם העלילו על דגן שרצה עוד הארכה, ביבי סירב ולכן ביקש לנקום. הם עשו את זה גם ליובל דיסקין. בדיוק באותו אופן. הם עשו את זה לגבי אשכנזי בתפירת עלילת הרפז המטורללת כתסבוכת שאף אחד לא מוצא בה את ידיו ורגליו ובעיקר לא את אשכנזי. עכשיו פרדו.
את נעיצת הסכין ביצע נתניהו עצמו בפתח ישיבת הממשלה. "המוסד אינו ארגון פשע", הודיע ראש הממשלה לנתינים והציל את המוסד מגורל רע ומר. נתניהו התייחס למשפט שאמר פרדו, שלפיו המוסד הוא ארגון ברישיון. "פור קינג אנד קאנטרי". זו אמירה שאין בוגר מוסד שלא משתמש בה. היא נאמרת בחצי חיוך והיא נכונה. אגב, סוכן הוד מלכותה ג'יימס בונד, זה ההוא עם ה"רישיון להרוג". אותו עיקרון בדיוק. כך פועלים כל ארגוני הביון בעולם. אבל נתניהו מיהר להשתמש בזה כדי להפוך את פרדו למי שמכפיש את הארגון שבראשו עמד, הארגון שהקדיש לו את חייו.
ולסיום: לפני כשלוש שנים היה ב"עובדה" ראיון גדול עם רפי איתן. גם הוא אמר את אותם הדברים, במילים מעט שונות. שירותי הביון בדרך כלל שותפים לפשע, או משהו כזה. אף אחד לא התעכב על איתן, כי הוא לא כלל גם ביקורת על ראש הממשלה.
פרדו חטף לא מעט ביקורת על הראיון הזה. גם מקולגות שלו, גם מקולגות שלי. אני חושב שטוב עשה שהתראיין. הוא לא הסגיר סודות מדינה. הוא הסגיר את דרך ההתנהלות של מי שגוזר את גורלנו. אלה דברים שהציבור לא צריך אלא חייב לדעת. רוב רובם של האנשים שותקים. קחו לדוגמה את אלי גרונר, המנכ"ל המתפטר של משרד ראש הממשלה. ההוא שנדרס במגפיה של ההיא ואפילו כמעט חטף ממנה מכות, אבל לא פוצה את פיו ולא מצפצף. הוא רוצה למצוא עבודה ביום שאחרי.
בדיוק כמו יואב הורביץ, ראש הסגל. ובדיוק כמו היועץ המדיני שהתפטר השבוע אף הוא, ומזכיר הממשלה וכל השאר, לדורותיהם. הם מפחדים. הם מעדיפים לא להסתבך. הוא לא רוצים צרות. פרדו העז וסיפר. הוא היה צריך לעשות את זה קודם, אבל זה נסלח. הוא מהגיבורים המעטים שהרימו מסך. הוא שילם וישלם מחיר אישי, אבל הוא יוכל להביט בעצמו במראה. הוא תרם את חלקו לחשיפת התהליך שבו הפכה ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לקיסרות מופקרת.
7. הסאגה של רותם
רפי רותם זוכה השבוע כמעט מכל אישומי הסרק שהטיחה בו "המדינה". עשרות סעיפים של העלבת עובד ציבור, הפרת הוראה חוקית ו"הטרדה באמצעות מתקן בזק". סעיפי סל מקושקשים שנועדו למקרה שבו אין ראיות מספיקות לסעיפים אחרים, ממשיים יותר. הוא הורשע ברוב הסעיפים הללו בבית משפט השלום, שם הגן על עצמו. בערעור הוא לקח את עו"ד איתן ענבר, שהיה עד הגנה מטעמו בערכאה הראשונה.
"המדינה" עשתה הכל כדי לטרפד את זה, כי היא רואה ברפי רותם איום מיידי וממשי על שלום הציבור, אבל זה לא עזר לה. יש שופטים בירושלים. השבוע זיכו שלושה שופטי המחוזי את רותם מכל 15 סעיפי ה"העלבה", השאירו את ההרשעה בשני סעיפי "הפרת הוראה חוקית" (רותם המשיך להטריד אנשים שלא אמור היה להטריד, בדרך עקיפה), והמליצו למדינה למשוך את האישומים על "הטרדה באמצעות מתקן בזק". עוד אמרו השופטים שהם ממליצים לבטל את כל ההרשעות הפליליות נגד רותם ולהסתפק בתקופה סמלית של עבודות למען הציבור.
לטעמי, אם יש משהו שרותם פטור ממנו, זה "עבודות שירות למען הציבור". האיש הזה מקדיש את חייו לציבור מאז החליט להתאבד. כלומר לפתוח את הפה ולחשוף את הריקבון המחליא באגף החקירות של רשות המסים ובצמרת הרשות עצמה. זה קרה ב־1 בינואר 2003. רותם לא בא לבד. יחד איתו התייצבו 15 קצינים בכירים באגף החקירות של רשות המסים.
כולם כאחד הרימו מסך מעל תעשייה של שחיתות ממוסדת באוויר, בים וביבשה. הם חשפו את הפרשה המזעזעת של הפקרת מקור מודיעיני של אגף החקירות והסגרתו למשפחות הפשע, מה שגרם לרציחתו. תחקיר מטלטל אצל אמנון לוי בערוץ עשר שווה צפייה נפרדת. הם חשפו את השוחד המיני של בכיר במחלקת החקירות, שבעקבותיו קודם לתפקיד בכיר יותר. את המעורבות של טייקונים ובעלי הון והבחישה שלהם בשומות מס, תוך קבלת הנחות מפליגות בשיטת שמור לי ואשלם לך. הם חשפו את מעורבות ארגוני הפשע ברשות המסים, כולל אחד מבכיריה והאחראי על אגף החקירות. הם שמו על השולחן שק גדול של תפוחי אדמה גרעיניים. מה שהם קיבלו בתמורה לאומץ הזה הוא גיהינום.
כל ה־15 עברו סאגות למיניהן. חלק לא מצאו עבודה, חלק נפלטו, חלק התגרשו, חזרו בתשובה. "המדינה" לא לוקחת שבויים, מתברר. רובם התקפלו והצטנפו, מקווים שיעבור זעם. רותם? הצחקתם אותי. האיש הזה עשוי מפלדה. ככל שעינו אותו, כן התעקש והמשיך לטרטר את המערכת בעוצמה בלתי אנושית. הוא הפך להומלס לתקופה מסוימת, איבד את כל עולמו, נפתחו נגדו 107 תיקים פליליים, הוא נחשד ברצח ובהצתות ובאפיית מצות מדמם של ילדים פלסטינים, ומה לא. אבל הוא המשיך להילחם. השבוע אפשר להגיד שהוא שוב ניצח. ניצחון קטן בקרב קטן. בואו נתפלל שינצח גם במערכה.
רותם היה קצין מצטיין. בחוות הדעת האחרונה שקיבל מהאחראים עליו, לא היה אף "טוב". הכל טוב מאוד או מצוין. התוצאות שהביא בשטח היו מדהימות, ומאז איש לא הצליח לשחזר אותן. הוא קיבל הכרה והגנה כחושף שחיתויות מהאו"ם, הוא זכה בתואר "אביר איכות השלטון", הוא בחיים לא חטף אפילו דוח תנועה עד שהחליט לחשוף את הריקבון של המערכת, ומאז "המדינה" רודפת אותו באותה עוצמה וכמעט באותם אמצעים שבהם היא רודפת מחבלים.
לבושתי, לאורך השנים הללו כמעט לא נחלצתי לעזרתו. עשו את זה עיתונאים חרוצים ואמיצים כמשה ליכטמן ("גלובס"), קלמן ליבסקינד שלנו, עדי מאירי ועוד כמה. הבוטות של רותם קצת הפחידה אותי. אני מכיר אותו שטחית, הוא טוען שהייתי המפקד שלו בשריון לפני מאתיים שנה, שנינו אוהדי הפועל. הוא מאלה שלא מוותרים לעולם. בולגרי עקשן כפרד, עמיד כטנק מרכבה, מי שיחזור מהחלון אם יגרשו אותו מהדלת ובפעם השלישית דרך צנרת הביוב. הוא נשבע לחשוף אותם, ונדמה לי שהם רועדים.
השחיתות שרותם מדווח עליה מבהילה. זה לא עוד פקיד רקוב או קבלן שהשחית ראש עיר. אלה ראשי המערכת. היהלום שבכתר היא, כמובן, רות דוד. היא זו שסוגרת אחר כך את התיקים. השבוע הוא זכה גם בבג"ץ, שוב באמצעות עו"ד ענבר, כשדרש לקבל את המסמכים של "ביעור" התיקים של השחיתות ברשות המסים. "המדינה" סירבה להעביר לו את המסמכים הללו. בטח גם הם נשרפו. אז הוא הלך לבג"ץ וניצח. עכשיו יש לו ביד מסמך שמוכיח שכל תיקי השחיתות האלה, על הראיות והמסמכים, הועלו באש חודשיים לפני שהפרקליטה המחוזית האחראית, רות דוד, פרשה מתפקידה.
אריה אלדד, שותפי להגשת "חמש עם" ברדיו 103, טיפל ברותם בשבתו כחבר כנסת בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת. גם אלדד הבין אז, בחושיו, שמולו עומד אדם ישר. כמעט כל מי שנתקל בו ומקבל הצצה לחומרים, מתחלחל. אלדד קרא אז להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשות השחיתות ברשות המסים. ראש הממשלה נתניהו אפילו לא טרח לענות.
אני לא חסיד גדול של ועדות חקירה ממלכתיות, אבל נדמה לי שבמקרה הזה עד שלא תוקם ועדה כזו, אי אפשר יהיה להמשיך לישון בשקט. "אם אני הייתי המדינה, כבר מזמן הייתי תוקע לי כדור בראש", אמר לי רותם השבוע בחיוך. הוא היה מעורבב כבר בשלוש תאונות דרכים מוזרות. הוא מוכן, פיזית ונפשית, לעוד כמה. אבל הוא לא יוותר להם. טוב שכך.